יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

רקוויאם לכרסתן / תאמינו או לא, אתם עוד תתגעגעו לכריס כריסטי



באוגוסט 2009 התקיימה הלוויתו של דודו טופז. בין הנואמים היה יהונתן, בן זקוניו של טופז, שהיה אז בן 9 בלבד. אחד ממשפטיו של טופז הצעיר מהדהד עד היום בראשי: "אני לא מבין מדוע אבא שלי, שעשה כל כך הרבה דברים טובים, נשפט על דבר אחד רע שעשה".

היה משהו טהור ומזוקק במילים הללו. תמימותן נגעה בעיני באופן מושלם בשאלה פילוסופית מרתקת: איזה משקל יש לתת למעשיו הטובים של אדם בעת ששופטים אותו על מעשים רעים? אמנם ניכר שאת הדין צריך למצות, אבל מה לגבי המישור האישי והאנושי?

כשעוברים לפוליטיקה (ומתעלמים ממקרים של עבירות פליליות), שלוש אבחנות הקשורות לשאלה זו הופכות לאקוטיות:

1. "מעשה טוב" עבור קבוצה אחת הוא לעתים "מעשה רע" עבור קבוצה אחרת.
2.  יש חשיבות לתזמון המעשים הטובים והרעים של הפוליטיקאי.
3. המסה הקריטית: שקילה איכותית וכמותית של המעשים הטובים אל מול המעשים הרעים של הפוליטיקאי.

כשבוחנים את הפוליטיקה האמריקאית בעשור החולף, אין דמות ששאלה זו נעשית רלוונטית יותר לגביה 
מאשר מושל מדינת ניו ג'רזי כריס כריסטי.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
לעתים נדמה כאילו רק אתמול היה כריסטי אחד המושלים החשובים והמוכרים בארה"ב: כריזמטי ובטוח בעצמו, סמל לערעור הסטטוס קוו ומועמד מבטיח לנשיאות ב-2016. היום הוא צל של עצמו ושק החבטות של כל פחות או יותר כולם: ימנים, שמאלנים, טראמפ, ג'ארד קושנר, סטיב באנון, וכמובן תושבי ניו ג'רזי.

ב-7 לנובמבר תתקיימנה הבחירות לתפקיד מושל ניו ג'רזי. כריסטי אינו רשאי להתמודד, שכן החוק במדינה מגביל את כהונת המושל ל-2 קדנציות. מבחינתו מדובר ככל הנראה בהקלה. התמודדות נוספת הייתה לבטח הייתה מסתיימת במפלה, ואי התמודדות הייתה שקולה להודאה במצבו העגום.

ההתרסקות המפוארת של כריסטי כללה ירידה מ-77% תמיכה ב-2013 ל-15% בלבד ב-2017. מבדיקת האתר 538 עולה כי כריסטי הוא המושל ה-4 הכי לא פופולרי בהיסטוריה של מדידת אחוזי תמיכה במושלים, כאשר מקומות 1 ו-2 (בוב טאפט מאוהיו ורוד בלוגויוביץ' מאילינוי) הורשעו בפלילים.

אין ספק שלכריסטי יש מניות בהרס המוניטין שהוא עצמו בנה כתובע מדינתי נחוש ולאחר מכן כמושל. אבל הסקנדלים, הריצה הכושלת לנשיאות וההשפלות שספג מטראמפ, כל אלה עלולים להשכיח שכריסטי הוא לא בהכרח סמל לכל מה שרע בפוליטיקה האמריקאית. אולי אפילו ההפך.

לוח וגיר, פשרה עם מחיר

בקמפיין הראשון של כריסטי למושלות ב-2009, אויביו המובהקים ביותר היו איגודי המורים בניו ג'רזי. כריסטי ראה בהם גופים ארכאיים שאינם מייצגים את האינטרסים האמיתיים של המורים, והוא זעם על התרומות שהעניקו ליריבו הדמוקרט. מנגד, חשדו האיגודים בכריסטי בשל קרבתו לבתי הספר הפרטיים, שכן הסיוע המדינתי שהוענק להם הגיע במקרים רבים מקופת מימון המוסדות הציבוריים.

על כן, רבים היו מופתעים כאשר בנובמבר 2012 חתם כריסטי עם איגוד מורי ניוארק (העיר הגדולה במדינה) על הסכם למתן תוספת שכר של עד $12,500 בשנה למורים שיוגדרו "אפקטיביים במיוחד", בכפוף למדדי ביצוע. מנגד כלל אותו הסכם קביעה לפיה מורים אשר יימצאו בהמשך כ"לא אפקטיביים" יהיו בסכנת אבדן הקביעות שלהם.

ההסכם לא היה מובן מאליו כלל. איגודי המורים התנגדו באופן מסורתי למדידת ביצועים, גם בתמורה לתוספות שכר, וסירבו להעמיד את הקביעות בסימן שאלה. מרכיב מרכזי בפשרה, שהבדיל אותה מניסיונות כושלים להסכם דומה בכל רחבי ארה"ב, היה שילוב המורים עצמם בהליך ההערכה במסגרת הפאנל שמונה למדוד את הביצועים. הסכמתו של כריסטי לצעד זה היא שסללה את הדרך לחתימת ההסכם.

כדי להבין את גודל ההישג, צריך לקחת בחשבון את האווירה הלאומית. באותה תקופה, הפער בין דמוקרטים ורפובליקנים בשאלת גודל הממשלה תפח למימדים בלתי מוכרים. בקרב הרפובליקנים, תנועת "מסיבת התה" צברה דומיננטיות וכפתה על הממסד המפלגתי הימנעות מכל מהלך שהביא לגידול במימון הממשלתי של תוכניות פדראליות.

כריסטי אמנם התחיל את התוכנית עם מימון של 100 מיליון דולר שהעניק מנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג, אך ידע שעל המדינה יהיה להמשיך ולדאוג למימון כשכספי התרומה יתדלדלו. לדידו של כריסטי, ייעול מערכת החינוך תוך הגדלת המימון הממשלתי היה שווה לא רק את הכסף אלא גם את הביקורת שספג מבית.

דעת מיעוט


כשנבחר לתפקיד המושל ב-2009, זכה כריסטי רק ב-9% מקולות האפרו-אמריקאים. בכל ארה"ב חשו המיעוטים כי המפלגה הרפובליקנית מתרחקת מהם, והחשדנות בכריסטי עלתה בקנה אחד עם תחושה זו. כריסטי סירב להיכנע לדינמיקה, והקפיד לעבוד בשיתוף פעולה צמוד עם מנהיגי קהילות אפרו-אמריקאים במדינתו, מתוך ניסיון לזכות באמונם.

מקרה בוחן בהקשר זה הוא פועלו של כריסטי בעיר אורנג', שאוכלוסייתה מונה כ-30,000 תושבים. בעיר זו מהווים האפרו-אמריקאים למעלה מ-70% מהתושבים. ביחד עם ראש העיר הדמוקרט דווין וורן, קידם כריסטי פרויקטים לרווחת הקהילה כמו שיקום הספריות העירוניות, שיפוץ תחנת הרכבת ומימון תוכניות הזנה לילדים בחודשי הקיץ.

הרגישות כלפי הקהילה האפרו-אמריקאית קיבלה ביטוי גם במישור הסימבולי. כאשר נפטרה הזמרת האיקונית ויטני יוסטון, שנולדה וגדלה בניו ג'רזי, הורה כריסטי להוריד את דגלי המדינה לחצי התורן. "יוסטון היא חלק ברור מהמרקם התרבותי של המדינה", נימק כריסטי בהחלטתו, והוסיף כי "הישגיה (של יוסטון) בימי חיה הם מקור לגאווה אדירה למדינתנו".

מהלך זה לא היה חף מביקורת. היו שסברו כי לא היה ראוי לחרוג מהפרוטוקול, לפיו יש להנמיך את הדגל רק בעת פטירת חיילים, מגישי עזרה ראשונה ונבחרי ציבור. אחרים טענו שהיה עדיף להימנע מהמהלך לאור נסיבות מותה של יוסטון, שנבעו לפחות חלקית משימוש בסמים. בתגובה, עמד כריסטי על כך שנסיבות המוות אינן פוסלות את עשייתה של יוסטון בימי חייה.

בבחירות לקדנציה נוספת ב-2013 זכה כריסטי ב-21% מקולות האפרו-אמריקאים, האחוז הגבוה ביותר בו זכה מועמד רפובליקן למושלות בניו ג'רזי מזה למעלה שני עשורים. גם בקרב ההיספנים שיפר כריסטי את ביצועיו, מ-32% ב-2009 ל-51% ב-2013, על רקע חקיקה שקידם להנגשת הסיוע הממשלתי לשוהים בלתי מתועדים בתחום ההשכלה הגבוהה.

מתינות דרך ארץ

ברוב הנושאים המפלגים את השמאל והימין בארה"ב כריסטי מסתמן כמתון.
בתחום הגנת הסביבה, הכיר כריסטי בתופעת שינויי האקלים ובגורמים לה. ב-2011, אמר כריסטי כי "אם 90% מהמדענים בעולם שחקרו את הנושא אומרים ששינוי האקלים היא תופעה אמיתית וכי לאנושות יש חלק בכך, הגיע הזמן שנקשיב למומחים". יחד עם זאת, הוא גם ביטל את השתתפות ניו ג'רזי באמנת האקלים האזורית RGGI, בה היו שותפות 9 מדינות נוספות בארה"ב.

בתחום זכויות הלהט"בים, כריסטי אמנם התנגד לליגליזציה של נישואים חד מיניים במדינתו, אך הוא כיבד את החלטת ביהמ"ש העליון להכרה בנישואים אלו ב-2015. בנוסף, ב-2013 הוא חתם על חוק האוסר על טיפולים שתכליתם המרת ילדים הומוסקסואליים לסטרייטים. בכך הפכה ניו ג'רזי למדינה השנייה בכל ארה"ב שמחוקקת חוק שכזה. כריסטי אף הגן על החוק בהצלחה בערכאות משפטיות.

על אף התנגדותו לרפורמת הבריאות של אובמה, ביוני 2013 החליט כריסטי ליישמה במלואה בניו ג'רזי. משמעות היישום הייתה קבלת תקציבים מהממשל הפדרלי, הרחבת הגישה של עניי המדינה לבריאות ממלכתית (MEDICAID) והורדת מחירי הפרמיות בשוק הפרטי. הצטרפות כריסטי ומושלים רפובליקנים נוספים תרמה בדיעבד לכך שכל ניסיונות טראמפ לבטל את הרפורמה עלו בתוהו. להסבר מסודר על הרפורמה ועל משמעות היישום שלה במדינות, מומלץלקרוא פוסט זה שלי, "העיקר הבריאות".

היפוך מזלות


כריסטי לא היה חף מהחלטות מפוקפקות במקרה הטוב, אבל יש מימד טראגי בעובדה שזרעי קריסתו ניטעו דווקא לאחר שהתנהל ללא דופי מול מבחן אימתני – סופת ההוריקן "סנדי".

ההוריקן הכה בניו ג'רזי בסוף אוקטובר 2012. במהלכו תיזז כריסטי בין אזורי האסון השונים, ניצח על מלאכת התיאום בין גורמי הסיוע הפדרליים והמדינתיים וניחם את נפגעי הסופה. בראיונות שהעניק לכלי התקשורת, ניכרו עליו הדאגה והיעדר שעות השינה. תושבי ניו ג'רזי הוקירו את כריסטי על תפקודו ואחוזי התמיכה בו נסקו למספרים דמיוניים.

היבט שזכה לתשומת לב תקשורתית בזמן הסופה היה שיתוף הפעולה בין כריסטי והנשיא אובמה, שכעבור שבוע זכה בקדנציה נוספת בבית הלבן. לאחר ביקור אובמה בניו ג'רזי, הרעיף כריסטי שבחים על התנהלות הנשיא, כאשר הוא מדגיש את הסרת החסמים הבירוקטיים לסיוע פדרלי ואת העמידה בקשר ישיר עמו. כאשר נשאל על אפשרות שיתלווה גם לביקור המועמד הרפובליקן מיט רומני, הגיב כריסטי בתקיפות והותיר את מנחי פוקס ניוז המומים.


הרפובליקנים לא ישכחו את "תצוגת התכלית" של כריסטי. מבחינתם אם היה לרומני אפילו סיכוי קטן להדביק את הפער מאובמה עד ה-6 לנובמבר, כריסטי דרס אותו ואחר כך גם עשה עליו רוורס. כעת חיה מהאירוע ימצא עצמו כריסטי בין הפטיש לסדן על רקע סקנדלים מתוקשרים. הממסד המפלגתי ינטור את טינתו ולא יתייצב להגן על כריסטי בחירוף נפש.

מן הפח אל הזוהמה

ומכאן והלאה יספוג כריסטי קיתונות של ביקורת על החלטות תמוהות ובעייתיות.

זה התחיל עם "פרשיית ברידג'גייט". בספטמבר 2013 נסגרו ל-5 ימים 2 מתוך 3 נתיבים בגשר היחיד בין הערים פורט לי שבניו ג'רזי וניו יורק. רשות הנמלים של הערים טענה שהצעד נועד לצורך מחקר תחבורתי. מאוחר יותר התברר שהיה זה מהלך יזום של מקורבי כריסטי, שביקשו לנקום בראש העיר של פורט לי על תמיכתו ביריבת כריסטי בבחירות למושלות.

הסגירה שיבשה לחלוטין את אורחות החיים בפורט לי וסיכנה חיי אדם. כריסטי הכחיש את מעורבותו. הוא אף יזם דו"ח ביקורת פנימי, בראשו עמד מקורב של ידידו רודי ג'וליאני, ש"זיכה" את כריסטי. יחד עם זאת, גם ההגנה וגם התביעה במשפט של מקורבי כריסטי טענו שהוא ידע אודות התוכנית והמניעים לה כבר מהיום השלישי לסגירה ולא נקף אצבע כדי להביא לסיומה. חלק מהמקורבים נשפטו לעונשי מאסר בפועל.

נכון לכתיבת שורות אלו עדיין מתגלגל הליך משפטי נגד כריסטי עצמו.

לאחר מכן הגיעה פשרה שערורייתית עם ענקית הנפט אקסון מובייל. משנת 2004 גלגלה ניו ג'רזי תביעה בשווי 8.9 מיליארד דולר נגד החברה בגין זיהום חמור שגרמה ב-2 אתרי זיקוק במדינה. ב-2015 התפשר כריסטי עם החברה על 225 מיליון דולר, פחות מ-3% משווי התביעה. יצוין כי קודמו בתפקיד ניסה להתפשר על כ-550 מיליון, אבל ב-2009 התקבלה פסיקה ששיפרה משמעותית את עמדת המדינה, ולכולם היה ברור שהשאלה שנותרה היא לא האם יינתן פיצוי אלא מה יהיה גובהו.

לעסקה היה ריח חריף של קשרי הון ושלטון. אקסון תרמה כ-280,000 דולר לשני הקמפיינים של כריסטי למושלות, והוסיפה כ-2 מיליון דולר לאגודת המושלים הרפובליקנים מאז החל כריסטי לעמוד בראשה. כריסטי מחה על ההאשמות והתפאר בכך שמדובר בפשרה הגבוהה ביותר שקיבלה ניו ג'רזי מאז ומעולם ובהתחייבות אקסון לטהר את האתר תוך כיסוי העלויות בסכומים נוספים. אלא שהסכום שהקצתה אקסון לניקוי היה 125 מיליון דולר בלבד, 5% מאומדן הנזקים שהוגש בתביעה. 

השמן והים

לפריימריז הרפובליקניים של 2016 התייצב כריסטי כשהוא מוכה וחבול. בניסיון להתנער מתדמית "הסחבק של אובמה", הקפיד כריסטי לשגר העלבות ססגוניות כלפי הנשיא בכל הזדמנות בעימותים. זה אמנם סיפק לו מחיאות כפיים, אבל לא תרם לו כהוא זה בסקרים. לאחר שלא הצליח לרשום הישג בפריימריז בניו האמפשייר פרש כריסטי מהמירוץ, ובצעד אופורטוניסטי הצהיר על תמיכתו בטראמפ.

השידוך הפיק עבור כריסטי בעיקר השפלות. הוא נאלץ לעמוד מאחורי טראמפ לאורך נאום ארוך, ואז נשלח על ידו "לעלות למטוס ולחזור הביתה" בשיחה שנשמעה במיקרופון. לאחר הניצחון, כריסטי לא זכה בתפקיד משמעותי בממשל. בראיון שהעניק סטיב באנון, טען היועץ המתפטר שאי התייצבות כריסטי לימינו של טראמפ לאחר פרסום "הקלטת הלוהטת" היוותה שיקול משמעותי בהחלטה.


בשלב זה כל שנותר לכריסטי היה להוריד פרופיל ולהשלים בשקט את שארית כהונתו כמושל. גם במשימה זו הוא כשל. ביולי האחרון, לאחר שלא הצליח להגיע להסכמה עם המחוקקים הדמוקרטים על תקציב ל-2018, השבית כריסטי את ממשל ניו ג'רזי. הייתה זו השביתה השנייה בהיסטוריית המדינה, ובמסגרת השיבושים שהיא יצרה נסגרו הפארקים הלאומיים, לרבות שני חופי ים.


התזמון היה גרוע במיוחד – סופ"ש ה-4 ביולי, בו האמריקאים פוקדים בהמוניהם את חופי הים. מה רבה הייתה הפתעתם לגלות שבעוד הם אינם רשאים לרחוץ בחופי הים הלאומיים, כריסטי ומשפחתו קפצו אליהם לביקור אקסקלוסיבי שתועד במצלמת רחף. כשהתייצב כריסטי למסיבת עיתונאים באותו יום, הוא נשאל האם "תפס צבע" והשיב שלא. בסיום מסיבת העיתונאים התפרסמה התמונה, ואז לשכתו הוציאה הודיעה לפיה "המושל אכן לא תפס צבע, כיוון שחבש כובע בייסבול"

אחרית דבר
כיצד אם כן, יהיה נכון לשפוט את כריסטי עם ירידתו מעל הבמה הציבורית, לפחות לעתיד הנראה לעין?

מקטרגיו אינם דלים בתחמושת. פרשיית "ברידג'גייט" הפכה את כריסטי לסמל של בריונות פוליטית. העסקה שלו עם אקסון נראית כמו נטישה ברורה של האינטרס הציבורי. סגירת החופים יצרה דימוי של משרת ציבור שמאס בתפקידו ושאיבד כל עניין במראית העין ובסולידריות.

אלא שממעוף הציפור מתקבלת תמונה שונה. כריסטי קידם פשרות בעידן בו הפילוג בין ימין ושמאל היה חסר תקדים. הוא היה קול של היגיון ופרגמטיות בנושאים בהם מפלגתו הייתה אחוזת תזזית. הוא היה מסור גם למגזרים שאינם תמיד בראש מעייני הרפובליקנים ומעל הכל, לפחות בחלקים משמעותיים מכהונתו, הוא עבד קשה לטובת הציבור והביא תוצאות מרשימות.

בראי הקריטריונים בראש פוסט זה, כריסטי לא הצטיין בתזמון ופועלו החיובי בעיני ציבור מדינתו והדמוקרטים נתפס כאיוולת בעיני רפובליקנים רבים. באשר לשאלה האם מעשיו הטובים או הרעים תופסים משקל נכבד יותר, כנראה שלא ניתן בשלב הזה לתת תשובה חד משמעית.

בדבר אחד אני בטוח: אם כריסטי ייזכר רק כמושל הרביעי הכי לא פופולרי בהיסטוריה, זה שעמד מאחורי טראמפ וסגר את נתיבי הגשר ואת חופי הים, זה לא יעשה עמו צדק. הוא שיחק תפקיד חשוב בפוליטיקה הארצית והלאומית ולו הייתה בידי הבחירה, ייתכן שגם היום הייתי לוקח גם מדובשו וגם מעוקצו.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רוצים עוד מכל הטוב הזה?

טוויטר: @yiftachdayan

מוזמנות ומוזמנים לשתף את הפוסט!

פוסטים קודמים
"נפרדנו כך?" - כל מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול
"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

יום שבת, 25 במרץ 2017

נפרדנו כך? / כל מה שרציתם לדעת על הדחת נשיא ולא העזתם לשאול



מזה כמה חודשים, בכל פעם שאני נכנס למונית המסיעה אותי לקראת שידור, מתפתחת ביני ובין הנהג שיחה במתכונת די קבועה שנשמעת בערך כך:

נהג: על מה אתה הולך להתראיין?
אני: על פוליטיקה אמריקאית
נהג: אז מה שלום טראמפ?

כאן תגיע תשובה בהתאם להתפתחויות השעה, אם כי בחודש האחרון לנשיא לא היו הרבה רגעי נחת, זולת משחקי הגולף בפלורידה.

נהג: תגיד, יש מצב שמדיחים אותו?

על פניו מדובר בשאלה תמוהה. בעוד שבמחוזותינו מחליפים ממשלות כמו גרביים, בדמוקרטיה היציבה של ארה"ב נשיאים נוטים להשלים את 4 שנות הקדנציה שלהם. אחוזי תמיכה דלים, כישלונות מדיניות קולוסאליים ואפילו סקנדלים הם על פי רוב רק רעד קל בכנפו של היושב בבית הלבן.

אלא שנהגי המוניות אינם לבד. ביממה שלאחר היבחרו של טראמפ לנשיאות, אחוז החיפוש של המילים "כיצד מדיחים נשיא" בגוגל עלה ב-4,850%. גם ההיסטוריון אלן ליכטמן, אשר פיתח מודל סטטיסטי שניבא בהצלחה את זהות המנצח בכל מערכת בחירות מאז 1984 (לרבות ניצחונו של טראמפ, מינוס ניצחון בוש ב-2000), מנבא כעת שטראמפ יודח.

כדי לעשות קצת סדר, בפוסט זה אסביר כיצד מדיחים נשיא, מה קרה במקרים בהם ניסו לעשות זאת בעבר, ובאלו נסיבות עשוי טראמפ למצוא עצמו בעין הסערה.

דילמת החזיר

בשנת 1787 התכנסו האבות המייסדים של ארה"ב לוועידת פילדלפיה, בה הם דנו על נוסח החוקה. 

במהלך הדיונים העלה בנג'מין פרנקלין בפני עמיתיו סוגיה: מה עושים במצב בו הנשיא הנבחר מתברר להיות אדם "גועלי" (כך במקור). היסטורית, לטענת פרנקלין, הודחו מנהיגים גועליים באמצעות התנקשות, אבל בדמוקרטיה נאורה ראוי שיהיה מנגנון בירוקרטי שיאפשר להימנע מתוצאה שכזו.

כך נולד פרק 2, סעיף 4 בחוקה, המכונה Impeachment (בעברית: האשמה).

הסעיף עוסק בהעמדה לדין של כל גורם אזרחי בממשל, לרבות הנשיא וסגנו, בגין אחת משלוש עבירות: בגידה, שוחד או פשע חמור (High Crime) ועוון (Misdemeanor). בעוד שהחוק די ברור בכל הנוגע לבגידה ולשוחד, נותרה הקטגוריה השלישית מעורפלת. החוקה לא הגדירה אלו עבירות או מעשים נחשבים לפשע חמור או לעוון. 

על פי החוקה, מופעל ההליך באופן הבא: 

בשלב הראשון רשאי כל חבר בבית הנבחרים (הבית התחתון) להציג "מסמכי האשמה" (Articles of Impeachment), בהם הוא מסביר באלו משלושת העבירות הנ"ל הנשיא נחשד. 

בשלב השני מצביעה ועדת המשפט בבית הנבחרים בשאלה האם יש לקבל את ההאשמות. בוועדה זו יש רוב למפלגה השולטת בבית הנבחרים באותה עת. רוב "בעד" של למעלה ממחצית חברי הוועדה בהצבעה זו יביא להמשך ההליך.

בשלב השלישי מתכנס בית הנבחרים להצביע בשאלה האם "להאשים" בנשיא (To impeach the president). בהצבעה זו דרוש רוב של למעלה ממחצית חברי הבית. רוב "בעד" בהצבעה זו שקול להגשת כתב אישום בבית משפט.

השלב הרביעי הוא "בית המשפט של הסנאט" (Senate Trial). הסנאטורים (חברי הבית העליון) מתכנסים להצבעה הרת הגורל מכולן: האם להדיח אחת ולתמיד את הנשיא. בהצבעה זו כבר יהיה דרוש רוב של שני שליש מחברי הבית. רוב "בעד" הצבעה זו שקול להרשעה בבית משפט.

בכל 230 השנים שחלפו מאז נחתמה החוקה לא חווה אף נשיא הדחה תוך השלמת ארבעת השלבים הנ"ל. יחד עם זאת, שלושה נשיאים ניצבו בפני הליכי הדחה מתוקשרים.

מלכוד 22

דמיינו שאתם הולכים להופעה בפארק הירקון ומגלים שלהקת לד זפלין התאחדה והגיעה במיוחד, רק כדי לחמם את סטטיק ובן אל תבורי. כך בערך הרגישו לא מעט אזרחים אמריקאים בשנת 1865, כאשר הנשיא הדגול אברהם לינקולן נרצח ובמקומו הושבע סגנו אנדרו ג'ונסון. 

ג'ונסון היה דמוקרט מטנסי בימים שבהם המפלגה הדמוקרטית הייתה "מפלגת העבדות" וטנסי הייתה אחת מ-11 המדינות שפרשו מהאיחוד. לינקולן הרפובליקן לקח אותו כמועמד לסגנות בבחירות של 1864 (לקראת כהונתו השנייה) בעיקר כדי לרצות את המתונים במדינות הצפון ולהבטיח את ניצחונו.

עד אותם ימים לא נרצח מעולם נשיא בארה"ב, והסגן החליף נשיא שנפטר רק פעם אחת. אף אחד לא באמת חשב שג'ונסון יהיה נשיא, אבל לינקולן נרצח ב-5 במאי 1865 (רק 6 ימים לאחר כניעת הדרום) וג'ונסון הושבע לנשיאות כדי למשול בשנים הקריטיות של אחרי מלחמת האזרחים.

עם השבעתו, עלה ג'ונסון על מסלול התנגשות עם המחוקקים הרדיקלים במפלגה הרפובליקנית. הם השתוקקו להחזיק את מדינות הדרום תחת משטר צבאי ממושך, לפרק את נכסי בעלי ההון הדרומיים ולפצות באמצעותם את השחורים המשוחררים, שמצידם יזכו לזכויות אזרחיות ופוליטיות. בניגוד גמור אליהם, ג'ונסון תמך במתן חנינה לאנשי הדרום, בהשבת המדינות הפורשות לאיחוד במהירות ובביטול "לשכת האנשים המשוחררים" שהוקמה בימי לינקולן כדי לסייע לשחורים שנגאלו מהעבדות.

היריבות בין ג'ונסון והרדיקלים באה לידי ביטוי במישור החקיקתי. ג'ונסון הטיל וטו על חקיקת הרדיקלים 19 פעמים (יותר מכל נשיא אחר לפניו), והרדיקלים הצליחו להתגבר על הווטו שלו באמצעות רוב של למעלה משני שליש בשני בתי הקונגרס 15 פעמים (שיא שנשמר עד היום).

לבסוף החליטו הרדיקלים לטמון לג'ונסון פח. בשנת 1867 הם העבירו חוק לפיו לנשיא לא תהיה סמכות לפטר שרים שמונו במסגרת אותה קדנציה, אלא בהסכמת הסנאט. מטרתם הייתה "לתקוע" את ג'ונסון עם השרים שמינה לינקולן, שכן עמדות אותם שרים היו קרובות יותר אליהם מאשר אליו. ג'ונסון בלע את הפיתיון. הוא סבר שהחוק אינו חוקתי ופיטר במפגיע את שר המלחמה אדווין סטנטון. 

צעד זה סלל את הדרך להליך הדחה נגד ג'ונסון. בתוך זמן קצר הוא היה לנשיא הראשון בהיסטוריה שהואשם בבית הנבחרים ושעמד בפני משפט בסנאט. ההצבעה על הרשעתו הייתה אירוע פומבי שהכרטיסים אליו אזלו תוך זמן קצר. בסופו של יום ג'ונסון זוכה בסנאט על חודו של קול. 35 סנאטורים הצביעו בעד הרשעתו, רק אחד פחות מהמספר הדרוש כדי להדיח אותו.

כל השקרים כולם

128 שנים אחרי אנדרו ג'ונסון, ביל קלינטון היה לנשיא השני בתולדות ארה"ב שהואשם על ידי בית הנבחרים, ושנאלץ לעמוד בפני משפט בסנאט.

הכל התחיל בנובמבר של שנת 1995. הממשלה הושבתה עקב אי הסכמות על התקציב וסגל הבית הלבן נשלח לביתו לשבוע. במתחם הבית הלבן נותרו רק 19 מתמחים, ביניהם גם אחת בשם מוניקה לוינסקי, עמה החל קלינטון לנהל רומן בעל אופי מיני. אנשי הממשל שהבחינו בהשלכות נוכחותה של לוינסקי דאגו להעבירה למשרד ההגנה.

כמעט 3 שנים לאחר מכן ניצב קלינטון בפני תביעה של פאולה ג'ונס, עובדת לשעבר שלו מתקופתו כמושל ארקנסו. בניסיון להוכיח דפוס חוזר, שאלו עורכי הדין של ג'ונס את קלינטון האם קיים יחסי מין עם לוינסקי, ששמה החל להשתרבב בצהובונים כמה חודשים קודם לכן. בעודו תחת שבועה, השיב קלינטון את המילים הבאות:


גם לוינסקי התנערה מהטענות, והגישה לבית הדין תצהיר בו היא מכחישה קשר פיזי עם קלינטון.

אלא שאז נטרפו הקלפים. לינדה טריפ, עמיתה של לוינסקי ממשרד ההגנה, הגישה הקלטות של שיחות בינה ובין לוינסקי לקנת' סטאר, חוקר עצמאי שמונה לחקור את קלינטון בהקשרים אחרים. בקלטות נשמעה לוינסקי מתוודה על קשר מיני עם קלינטון. הקלטות הוכיחו שלוינסקי סיפקה לבית המשפט תצהיר שקר, וכי כעת היא הייתה חשופה לתביעה.

כעת רקם סטאר עסקת חליפין: חסינות ללוינסקי בתמורה לעדותה על יחסיה עם קלינטון ולמסירת שמלה כחולה ששמרה מאחד ממפגשיה עמו, אשר הוכתמה בזרעו של הנשיא ולא כובסה. דגימות דנ"א מהשמלה הוכיחו כי הזרע אכן היה שייך לנשיא המכהן.

מבויש וחבול, הודה קלינטון בפני חבר מושבעים מורחב כי קיים קשרים פיזיים לא הולמים עם לוינסקי, והודיע לאומה בשידור כלל ארצי כי קיים עמה קשרים בלתי ראויים.

הרפובליקנים מיהרו לזנק על המציאה. הם האשימו את הנשיא בשקר תחת שבועה, עבירה שלדידם נפלה תחת קטגוריית "פשע חמור ועוון", ועל כן הם פצחו בהליכי הדחה. הם ניצלו את הרוב שלהם בקונגרס כדי לאשר מסמכי האשמה בוועדת המשפט ולהאשים בקלינטון בבית הנבחרים.

סקרי דעת קהל הראו שקלינטון נותר אהוד ושהציבור לא תמך בהדחתו. לאור זאת, הדמוקרטים התבצרו בנינוחות בהתנגדותם. להבדיל מאשר במקרה של ג'ונסון, משפט הסנאט של קלינטון היה מרגש הרבה פחות. רק 45 סנאטורים מתוך 100 הצביעו בעד הרשעתו, כאשר 9 רפובליקנים ערקו לצד הדמוקרטי, ועל כן הוא זוכה.

קלינטון לא יצא ללא פגע מהפרשייה. הוא הורשע בביזיון בית משפט על עדות שקר ונידון לקנס של 90,000 דולרים. כמו כן, רישיונו לעסוק בעריכת דין הושעה ל-5 שנים. הוא אף נאלץ להגיע עם ג'ונס לפשרה במסגרתה שילם לה 850,000 דולרים. את נשיאותו הוא אמנם השלים, אבל צל הפרשייה ממשיך לרחף מעל מורשתו עד היום.

גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל טוחנים

מקרה ג'ונסון הראה בדיעבד שקשה להדיח נשיא על מעשים שאינם מתעלים לדרגת עבירה חמורה. מקרה קלינטון הדגים שגם כאשר מעשיו של הנשיא בעייתיים, לא ניתן להדיחו כל עוד הוא שומר על תמיכת מפלגתו. לעומת שניהם, המחישה פרשיית ווטרגייט מה קורה כאשר מעשי הנשיא הם כה חמורים, עד שהוא מאבד גם את אמון מפלגתו שלו. 

הפרשייה התחילה בשנת 1972, כאשר יועציו הקרובים של ניקסון החליטו להקים יחידה סודית תחת הכינוי "השרברבים", לייעוד של ביצוע פעולות בלתי חוקיות כנגד אויבים פוליטיים. במקביל, הקימו היועצים גם ארגון לגיוס תרומות לקמפיין הבחירה מחדש בניקסון: ה-CRP (Committee for the Re-Election of the President). גם ארגון זה עסק בפעולות לא חוקיות, לרבות מימון פעילות השרברבים.

ביוני 1972 פרצו השרברבים למטה המפלגה הדמוקרטית במלון בשם ווטרגייט. חמשת הפורצים נתפסו ומפעיליהם נעצרו גם כן. על אף שלא ידע על הפריצה והכחיש כל קשר אליה, קיבל ניקסון מיועציו די רמזים כדי להבין שהייתה מעורבות של יועציו, ולכן חסם את ה-FBI מלחקור את התקרית בטענה שמדובר ב"סוגיה של ביטחון לאומי".

תוך זמן קצר החלו להתברר הקשרים בין השרברבים לבית הלבן. הוושינגטון פוסט חשף העברות כספים מה-CRP לחשבונות הבנק של החשודים, ואחד הפורצים אף העיד שהודח לשקר במשפטו על ידי ג'ון מיטשל (ראש ה-CRP ושר המשפטים לשעבר). 

ניקסון ניצח בקלות בבחירות של 1972, אך בשנת 1973 החלה הטבעת סביב צווארו להתהדק. משפט המעורבים בפריצה התארך וגם הסנאט החל לחקור את אנשי ניקסון בפומבי. אחד מהם, יועץ בשם ג'ון דין, חשף בחודש יוני לפרטי פרטים את מעורבות ניקסון בניסיון הטיוח של החקירה. חודש לאחר מכן, חשף יועץ נוסף בשם אלכסנדר באטרפילד כי ניקסון הקליט את כל השיחות במשרדו.

ניקסון נאחז בקרנות המזבח. בטענה לחיסיון נשיאותי, הוא סירב לשחרר את הקלטות ממשרדו כאשר נצטווה לעשות כן על ידי ביהמ"ש. בנוסף, הוא פיטר באבחה אחת את שר המשפטים, את סגנו ואת החוקר העצמאי שמונה לחקור את הפרשייה, במהלך שזכה לכינוי "הטבח של ליל יום שבת". לאחר שמינה שר וחוקר חדשים, הוא נשא את נאום "איני נבל" המפורסם.




כלום לא עזר. הדרישה לשחרר את הקלטות הגיעה עד לביהמ"ש העליון, שחייב את ניקסון לעשות זאת ביולי 1974. הקלטות הוכיחו בבירור שניקסון היה מודע לניסיונות הטיוח של החקירה מאז אמצע 1972, ושהשרברבים קיבלו "דמי שתיקה" בתמורה לאי הסגרת מידע על הממשל בחקירותיהם.

הרפובליקנים שיחקו תפקיד מכריע בפרשייה. חלקם היו בין אלו שדרשו את החקירה בסנאט והם אף השתתפו באופן פעיל בשימועים שלה. חשוב מכך, אנשי המפלגה פנו לניקסון והבהירו לו שהוא אינו צפוי לשרוד את ההצבעה בבית הנבחרים, ואפילו לא את ההצבעה בסנאט. כשהבין שגורלו נחרץ, התפטר ניקסון ב-8 באוגוסט 1974, ובכך הפך לנשיא ארה"ב היחיד בהיסטוריה שעשה זאת.

מרוסיה באהבה

על פניו, יש לטראמפ מספר סיבות לחשוש שייאלץ להתמודד עם הליך הדחה.

הסיבה הראשונה היא עננת החשדות בכל הנוגע לקשריו עם רוסיה. לאחר שקהיליית המודיעין האמריקאית העריכה כי רוסיה פעלה באופן אקטיבי כדי להביא לבחירתו, החל להתבסס החשד שקמפיין טראמפ תיאם מספר מהלכים ביחד עם גורמים רוסיים. ההדלפות של המיילים ממטה המפלגה הדמוקרטית ומחשבון מנהל קמפיין קלינטון על ידי ויקיליקס הן הדוגמה הבולטת ביותר. בשבוע שעבר נתבשרנו שעומדת ותלויה חקירת FBI בנושא זה בדיוק מאז חודש יולי.

במידה ואכן יוכחו קשרים בלתי הולמים עם רוסיה בידיעתו של טראמפ, הדבר יהיה חמור משני טעמים. ראשית, רוסיה היא ישות מדינתית עוינת לארה"ב. שיתוף פעולה עמה במסגרת הבחירות ייחשב להעדפת אינטרסים אישיים על פני אינטרסים לאומיים, ובעברית צחה בגידה. שנית, בדיוק בגלל שהדבר עשוי להיתפס כבגידה, עצם שיתוף הפעולה עם רוסיה יכול להוות קרקע פורייה לסחיטה מצידה (ואף מילה על הדו"ח הביזארי והמאומת חלקית של איש המודיעין הבריטי לשעבר).

הסיבה השנייה היא הפוטנציאל לניגוד עניינים בין עסקיו האישיים של טראמפ ובין נשיאותו. טראמפ הוא איש עשיר במיוחד עם אינטרסים עסקיים במדינות רבות בעולם. החלטות רבות שיקבל כנשיא יכולות בתיאוריה להשפיע בצורה זו או אחרת על עסקיו, ולהביא למעילה באמון הציבור בו. בחירותיו שלא להציג את החזרי המס שלו ולהעביר את עסקיו לבניו - במקום לנאמנות עיוורת או למכירה - רק מחזקות חשש זה.

אך הסיבה השלישית, ואולי המשמעותית ביותר, היא הפוליטיקה. כאמור, נשיא לא יודח מתפקידו עד שלא יאבד את אמון מפלגתו. טראמפ אינו "בשר מבשרם" של הרפובליקנים, וזה בלשון המעטה. עמדותיו בנושאים רבים, כמו תוכניות רווחה, סחר ומדיניות חוץ, אינן עולות בקנה אחד עם אלו שלהם. לכן רבים מאמינים שהמפלגה הרפובליקנית רק מחכה לתירוץ לזרוק את טראמפ מתחת לגלגלי האוטובוס, או לפחות שאינה חשה מחויבת כלפיו כפי שהייתה אילו היה רפובליקן קלאסי.

ואף על פי כן,

מפרסומים ומהדלפות של חקירות קשרי טראמפ-רוסיה עולה כי מרבית הראיות בשלב זה הן נסיבתיות ולא חותכות. גם אם בסופו של דבר יוכח שהיו קשרים שכאלה, ספק אם יוכח שטראמפ היה מודע אליהם. באופן דומה, גם ניגודי ענייניו של טראמפ יהיו קשים מאוד להוכחה, בעיקר כיוון שהתקשורת שלו עם בניו יכולה להתבצע בחשאי בקלות יחסית.

והמפלגה? בניגוד לרושם שאולי נוצר, מסופקני שהרפובליקנים ימהרו לנטוש את טראמפ. הוא אולי לא אהוב נפשם, אבל ברור להם כי הוא מייצג פלח גדול מאוד בקרב מצביעיהם שהרגיש עזוב במשך שנים רבות. מתן יד להליך הדחה מצד המפלגה ייתפס כבגידה באותם מצביעים. אם זה אכן יקרה, הם יצביעו ברגליים, וידחפו את המפלגה הרפובליקנית בחזרה לספסלי האופוזיציה.

עדיין אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את התסריט בו טראמפ יועמד בפני הדחה, אבל בינתיים נראה כי אנחנו עדיין רחוקים מנקודה זו. אין עוררין שטראמפ הוא נשיא ייחודי, אבל כמו בהיבטים אחרים, גם בכל הנוגע להדחה ייתכן שנגלה שהוא פחות ייחודי ממה שנדמה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים

"העיקר הבריאות" - מה בכלל הסיפור של אובמה-קר, ומה טומן בחובו העתיד
"על פרשת דרכים" - אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון


"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה