יום שבת, 16 בינואר 2016

"בים בם תירס חם" / על הפריימריז הרפובליקניים באיווה


אנחנו מתחילים ממש שנייה לפני יריית הפתיחה!

אחרי חודשים ארוכים שבהם בעיקר שמענו ציטוטים ספק מצחיקים ספק מבחילים של דונלד טראמפ, האקשן עומד להתחיל. ב-1 בפברואר יתקיימו הבחירות המקדימות בשתי המפלגות במדינת איווה. כמעט שבוע לאחר מכן יתקיימו הבחירות במדינת ניו-האמפשייר. אחריהן יגיעו דרום קרוליינה ונבאדה ואחר מכן "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday) בו מדינות רבות יצביעו עבור המועמד המועדף עליהן בשתי המפלגות במקביל. לאחר מכן ימשיכו שאר המדינות, בלוח זמנים מוקפד וידוע מראש, לבחור את מועמדיהם.

הפריימריז הן בעצם דרבי בין המועמדים בכל מפלגה. לדרבי כידוע, יש חוקים משלו.

החוק הראשון הוא שכל המדינות, בלי יוצאות מן הכלל, מעניינות אותנו. בעוד שבבחירות הכלליות נתמקד בעיקר במדינות המתנדנדות (Swing States או Battleground States), בפריימריז נרצה לדעת מה קורה בכל מדינה. חודו של קול, או במקרה הזה, ציר (Delegate) יכול להכריע גורלות ולכן אסור למצמץ בשום שלב.

החוק השני הוא שהמנצח בדרך כלל לא לוקח הכל. אנחנו אמנם רגילים לשיטת האלקטורים בבחירות הכלליות, בה המנצח גורף את כל הקופה, אך בפריימריז הסיפור הוא אחר. במרבית המדינות הצירים מתחלקים באופן יחסי על פי אחוז ההצבעה ולכן כל עוד למועמד יש אחוז סביר של תמיכה במדינה, כדאי לו להמשיך ולהשקיע בה, גם אם הוא לא צפוי לזכות.

החוק השלישי, והמשמעותי ביותר מבחינתנו: It's not about size; it's all about timing.

לא, זה לא ציטוט של דונלד טראמפ (עדיין). מספר הצירים שהמדינות מחלקות לזוכים בהן אמנם נקבע לפי כמות האוכלוסייה במדינה (באופן דומה לאלקטורים בבחירות הכלליות), אבל מדינות קטנות יחסית (איווה, ניו-האמפשייר ונבאדה) מצביעות ראשונות. חושבים שכדאי ללכת בכל הכוח על המדינות הגדולות ולוותר על הקטנות? רודי ג'וליאני גם חשב כך. הפייבוריט בראשית הפריימריז הרפובליקניים ב-2008 הימר בכל הכוח על פלורידה ולא השקיע כלל בפרסומות או באירועים באיווה ובניו-האמפשייר. הוא כמובן נחל תבוסות מהדהדות במדינות הראשונות ועד שהגיעו הבחירות בפלורידה, אף אחד כבר לא ספר אותו.

אגב רודי ג'וליאני:
זהירות, You cannot unsee this.

אז כפי שכבר הבנתם, המדינות שיעניינו את מרבית המועמדים וגם אותנו בשלב זה הן איווה וניו-האמפשייר. לכל אחת מהן יש מאפיינים שונים מאוד. כתוצאה מכך, בכל אחת מהן למועמדים השונים יש סיכוי שונה. היום נתמקד באיווה ובצד הרפובליקני.

הכינוי הרשמי של איווה היא "מדינת עין הנץ" (Hawkeye State). היא נמצאת במערב התיכון של ארה"ב (לא רחוק מקנדה, אם כי לא גובלת בה). היא כפרית מאוד וכמעט ואין בה ערים גדולות. החקלאות הוא סקטור משמעותי בה והתוצר עמו היא מזוהה יותר מכל הוא תירס.

אילולא הייתה הראשונה להצביע, איווה כנראה לא הייתה מעניינת אותנו בהקשר של המפלגה הרפובליקנית. היא בחרה מועמד רפובליקני לנשיאות רק פעם אחת ב-30 השנים האחרונות (ג'ורג' בוש ב-04'). בנוסף, מתוך ששת הפעמים שהיא הצביעה למתמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-36 השנים האחרונות, רק פעמיים היא ניבאה בהצלחה את זהות המועמד הסופי (בוב דול ב-96', ג'ורג' בוש ב-00').

מצביעיה הרפובליקנים של איווה הינם על פי רוב בעלי פרופיל דתי למדי ובהתאם לכך הם שמרנים מאוד בנושאים כמו הפלות ונישואים חד-מיניים. יחד עם זאת, בכל הנוגע לכלכלה, ערכיהם אינם עולים בקנה אחד עם אלו של המפלגה הרפובליקנית. הם מאמינים במעורבות הממשל הפדרלי והמדינתי בכלכלה ויש להם סיבה טובה לכך. איווה היא היצרנית הגדולה ביותר של אתנול בארה"ב. מדובר בתחליף לבנזין אשר מיוצר על פי רוב מתירס. באיווה כאמור, תירס יש כמו זבל. האתנול אינו תחרותי כיום אל מול הבנזין ולכן היצרנים נתמכים בסובסידיות רבות מהממשל.

פרופיל זה של המצביעים הרפובליקניים הופך את איווה למדינה המושלמת עבור "השמרנים הרחומים" (Compassionate Conservatives), כאלה שילחמו ללא רחם בערכים הליברליים של השמאל אבל לא יתביישו להצטרף אליו בדיונים על תכניות רווחה או ביטוח בריאות. לראייה, ב-3 מערכות הבחירות האחרונות, הרפובליקנים באיווה הצביעו רק למועמדים בעלי רקע דתי שקיצוצים בתכניות רווחה לא עמדו כלל בבסיס הפלטפורמה שלהם (ריק סנטורום ב-12', מייק האקבי ב-08' וג'ורג' בוש ב-00'). הבעיה היא שכרגע אין מועמדים כאלה. סנטורום והאקבי, שזכו בה בבחירות האחרונות אמנם נמצאים איתנו גם הפעם, אבל סיכוייהם לזכות אפסיים. לראייה, הם אפילו לא הצליחו לזכות במקום בעימותים המרכזיים שנערכו לאחרונה, ונאלצו להסתפק במקום ב"שולחן הילדים" (כינוי לעימות שנערך קודם לכן עבור המועמדים שמפגרים בסקרים).

אז באין ציפור שיר, גם העורב זמיר. באיווה יצטרכו להתפשר בין שני מועמדים. המועמד הראשון הוא טד קרוז, הסנאטור מטקסס, אשר עד לאחרונה הוביל בסקרים לבחירות באיווה. קרוז הוא אולטרה שמרן בהכל. לוחם נלהב של ערכי משפחה, תומך במדיניות חוץ תוקפנית וחסיד של הגבלת ההגירה וגירוש השוהים הבלתי חוקיים. וכן, הוא שונא מעורבות ממשלתית בכלכלה. מאוד. מאוד מאוד. המועמד השני הוא דונלד טראמפ, אשר מוביל קלות על קרוז נכון לכתיבת שורות אלו. את "הדונלד" קשה להכניס לתבניות הרגילות של הפוליטיקה הרפובליקנית, הרבה בגלל שהוא מרבה לשנות את דעותיו לפי משב הרוח. יותר מכל אפשר לומר שהוא פופוליסט, אחד שהולך בכל הכוח על דעת הרוב. בהקשר של איווה לדוגמה, הוא כבר הצהיר שהוא תומך בסובסידיות לאתנול (בניגוד לקרוז שמתנגד להן). אז נכון, המיליארדר שנשוי פעם שלישית ומרבה לנבל את פיו הוא לא בדיוק מה שחובבי הדת יכלו לצפות לו, אבל בינתיים עושה רושם שזה לא עד כדי כך מפריע להם.

מה עם השאר? במקום השלישי כנראה יגיע מרקו רוביו, הסנאטור מפלורידה, הרבה בגלל הקרבה שלו לדת ביחס ליתר המועמדים. באופן כללי, מועמדי הממסד הרפובליקני (מרקו רוביו, ג'ון קסיץ', כריס כריסטי וג'ב בוש) אינם מרגשים את החברים באיווה. הם פשוט לא נופלים לקטגוריות הנכונות. או שהם קיצוניים מדי בנושאי כלכלה או שהם מתונים מדי בכל הנוגע לנושאי דת ומדינה.

מי לוקחאני מהמר שקרוז ינצח בפער קטן.

מה המשמעות של זה? הניצחון ייתן לקרוז רוח גבית במאבק מול טראמפ על הנהגת "הגוש המורד" במפלגה הרפובליקנית, אותם בוחרים אשר מאסו בממסד המפלגתי ומחפשים להם מישהו מבחוץ. יחד עם זאת, טראמפ, אשר עדיין מוביל בפער ניכר בכל שאר המדינות, ילקק את הפצעים וימשיך הלאה. הפסד שלו הוא הרבה פחות משמעותי מהפסד של קרוז, אשר השקיע הרבה זמן וכסף במדינה מתוך תקווה שזו תשדרג את מועמדותו לקראת המשך הדרך.

בכל הנוגע למועמדי הממסד, הם יחכו בסבלנות לבחירות בניו-האמפשייר. שם, ולא באיווה, יחרצו גורלותיהם ואז נוכל לדעת אחת ולתמיד מי ממשיך הלאה ומי, כנראה, יצטרך לעזוב את המירוץ.
עוד על כל זה ועוד, בפעם הבאה.

פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון

3 תגובות:

  1. אחלה פוסט!
    האם הסדר של הבחירות המוקדמות תמיד באותו סדר? ואם כן אז האם יש הגיון מסויים בסדר או שזאת מסורת.
    תודה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה ניצן.

      ברמת העיקרון הסדר נשאר די דומה כל שנה מאז 72'. בעבר כל המדינות קבעו את הפריימריז מתי שהתחשק להן ואפילו לא ממש היו טורחות להודיע לכל הבוחרים.

      יש היגיון בעצם העריכה של הפריימריז כל פעם במדינה אחרת. ההיגיון הוא שאם היינו עורכים את הבחירות בכל המדינות במקביל, למידת הפרסום והמימון של כל מועמד היה משקל מכריע ביותר. כאשר קובעים בחירות מקדימות, נותנים לכל המועמדים הזדמנות להתמודד ולהציג את עצמם בזירה מקומית מוגבלת ואז לאפשר למדינות אחרות להיות מושפעות מהביצועים של המתמודדים השונים באותן זירות ולא רק מהפרסום והכסף.

      לגבי הסדר הספציפי שבין המדינות, אין היגיון. מדובר במסורת די חדשה (מ-72'), והסיבה שאיווה מתחילה את ההצבעה בפרספקטיבה היסטורית היא די משעשעת.

      בשנת 72' המפלגה הדמוקרטית שינתה את התקנון וחייבה את כל המדינות להודיע לבוחריה על מועד הפריימריז 30 ימים מראש. איווה, שהייתה באופן מסורתי מערכת מורכבת, התחילה להודיע מוקדם מאוד כי חששה שלא תספיק להודיע לכלל המנגנונים הרלוונטיים. במקביל, הם שמו לב שבחודש יוני (החודש בו איווה בד"כ ערכה פריימריז עד אותו זמן), לא היו מלונות פנויים בדה-מוין (בירת המדינה). באיווה נערכו גם ככה לפרסם מוקדם אז קבעו את הפריימריז בינואר באותה שנה.

      מחק
  2. אגב, יש שני נשיאים מטעם המפלגה הדמוקרטית שלדעת רבים חייבים לשיטה הזו את עצם בחירתם.

    הראשון הוא ג'ימי קארטר, אשר היה פוליטיקאי די אנונימי מחוץ לתחומי מדינת ג'ורג'יה לפני שנת 1976. השני הוא ברק אובמה, אבל היה הרבה פחות מוכר מהילארי ב-2008 וזכה להזדמנות להוכיח את עצמו בעימות חזיתי נקודתי.

    השבמחק

כל סגן ביג'י יומו   /   מחשבות לאחר הצפייה בסרט "וייס" על דיק צ'ייני מחר (יום ה', 10.1) יעל...