יום שבת, 23 בינואר 2016

"Yes She Can?" / על הצרות של הילארי קלינטון



חודש ינואר לא עושה חסד עם הילארי קלינטון. בסוף שנת 2015 דרכה למועמדות הדמוקרטית, ואולי אפילו לנשיאות, הייתה נראית סלולה. פרשיית האימיילים החלה לאבד מומנטום, היתרון מול ברני סנדרס במדינת איווה, כמו גם במרבית מדינות המפתח פרט לניו-האמפשייר, היה נראה מבטיח ובצד הרפובליקני הבלגאן חגג. אלא שאז התחילה השנה החדשה ועמה הגיעו שלוש מכות אשר החזירו את הילארי לפוזיציה השנואה על כל פוליטיקאי אמריקאי: התגוננות.

להלן המדריך למכות של חודש ינואר העגום של הילארי, מהקל לכבד (עם רמת פירוט בהתאם):

1.    עלייתה מחדש של "פרשיית האימיילים" – רמת חומרה: קל.

ב-14 לינואר דיווחה רשת פוקס ניוז כי בכיר בקהיליית המודיעין האמריקאית פרסם מכתב לפיו הילארי שמרה כתריסר מיילים מסווגים, מעבר לאלו שכבר היה ידוע עליהם, על השרת הפרטי שלה. מאז חלק משדרני הרשת מריצים תרחיש אפשרי מבחינתם, לפיו ה-FBI יגיש בקשה להעמיד את הילארי לדין וכי זו תיענה בחיוב על ידי מחלקת המשפטים האמריקאית. בנוסף, הם אף שואלים את דונלד טרמפ וטד קרוז בראיונות "כיצד יתמודדו בבחירות הכלליות מול ג'ו ביידן או אליזבת' וורן". זוהי כמובן אינה טעות משורר אלא ניסיון לרמוז שמועמדותה של הילארי נמצאת על כרעי תרנגולת וכי לאחר הגשת כתב אישום נגדה, לדמוקרטים לא תהיה ברירה אלא לסמן מועמדים אלטרנטיביים.

אז מדוע אני מעריך שמדובר במכה קלה? ראשית, לאחר חודשים שבהם פוקס ניוז מבטיחים שייחשף כי על שרתה הפרטי של הילארי הוחזקו אלפי אימיילים מסווגים, תריסר כבר לא נשמע מספר כל כך דרמטי. שנית, מרבית כלי התקשורת המובילים בארה"ב לא מרבים לעסוק בסוגיה. אפשר כמובן לטעון שהתקשורת היא שמאלנית, אבל צריך לזכור שאפילו פרשנים שמרנים מובילים (דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס, ג'ורג' וויל מהוול סטריט ג'ורנל ועוד) אפילו לא טרחו להתייחס לעניין. הילארי תתגבר על המשוכה הזו, אבל מדובר בתזכורת לכך שפרשיית האימיילים עדיין איתנו ולבטח תחזור לכותרות אם וכאשר הילארי תיבחר כמועמדת הדמוקרטים לנשיאות.

2.    יציאתו לאקרנים של הסרט "13 שעות" – רמת חומרה: די קל.

בשנת 1998, כאשר הייתי בכיתה ה', יצא הסרט ארמגדון. מאז ועד היום, לא התרגשתי מהגעתם של סרטים של מייקל ביי למסך הגדול בלשון המעטה. הפעם מדובר בסרט שעוסק במתקפת הטרור על השגרירות האמריקאית בלוב אשר גבתה את חייהם של שגריר ארה"ב במדינה כריס סטיבנס ושלושה אנשי צוות נוספים בספטמבר 2012.

הסרט מעניין בהקשר של הבחירות מכיוון שהאירוע כולו קיבל גוון פוליטי זמן קצר לאחר התרחשותו. הרפובליקנים טענו שתי טענות עיקריות ביחס לאירוע. ראשית, הם עומדים על כך שהממשל הצהיר בימים שלאחר המתקפה כי היא הגיעה על רקע סרט פרובוקטיבי על הנביא מוחמד והתעלם מראיות לכך שמדובר במתקפת טרור מתוכננת. שנית, הם מצביעים על כך שגורמי הביטחון בשגרירות ביקשו מספר פעמים לפני הפיגוע תגבור של מערך האבטחה ממחלקת המדינה ונענו בשלילה. טענה זו מקבלת ביטוי גם בסרט.

הרפובליקנים השכילו לראות את הפוטנציאל ההרסני של התקרית למעמדה של הילארי, מזכירת המדינה באותה תקופה, במועמדות לנשיאות. חצי הביקורת שלהם הופנו במהרה מהנשיא אובמה לכיוונה ורשתות התקשורת השמרניות דואגות להקדיש פאנל קבוע לנושא מאז ועד היום, הגם שמידע חדש בנושא זה אין. כמו פרשיית האימיילים, גם כאן הנזק הוא בעיקר טקטי. יציאת הסרט תאפשר לרפובליקנים לשלוף את הפרשייה ביתר קלות בבחירות הכלליות. יחד עת זאת, נושא זה אינו צפוי לפגוע בהילארי בטווח הקצר או לחבל בסיכוייה להיבחר כליל.

3.    עלייתו של ברני סנדרס בסקרים באיווה – רמת חומרה: בינוני-כבד.

טוב, הגענו לנושא המעניין והמשמעותי ביותר בכל הנוגע לעתידה של הילארי. בנקודת זמן זו, סיכוייו של ברני סנדרס, הסנאטור העצמאי (כלומר, היותר מדי שמאלני עבור המפלגה הדמוקרטית) היהודי ממדינת ורמונט לגבור על הילארי הם הגבוהים ביותר אשר היו עד כה. הראייה החזקה ביותר לכך היא הכרזתם של מקורבים לראש עיריית ניו יורק לשעבר מייקל בלומברג, לפיה הוא שוקל התמודדות כעצמאי במידה וסנדרס יהיה המועמד הדמוקרטי וטרמפ או קרוז ייבחרו להיות המועמדים הרפובליקניים.

כאמור, הפריימריז באיווה ובניו-האמפשייר נמצאים בפתח. במדינת ניו האמפשייר סנדרס הוא הפייבוריט בקרב מול הילארי זה מכבר. הסיבה לכך, יותר מכל דבר אחר, היא גיאוגרפיה.


כפי שניתן לראות, מדינת ניו האמפשייר המסומנת באדום "הופרדה בלידתה" ממדינת ורמונט הצבועה בכחול, אותה מייצג סנדרס בסנאט. קרבה גיאוגרפית למדינה היא פקטור שאין להקל בו ראש בבחירות בארה"ב, בעיקר בבחירות מקדימות. לראייה, בפריימריז הרפובליקניים ב-2012 גבר מיט רומני בפער ניכר על שאר מתחריו בניו האמפשייר, הרבה בזכות העובדה ששימש כמושל מדינת מסצ'וסטס הסמוכה גם היא. בנוסף, בפריימריז הדמוקרטיים ב-2008 גרף ברק אובמה את מרבית מדינות המערב התיכון הסמוכות למדינת אילינוי אותה הוא ייצג בסנאט, בעוד שהילארי ניצחה כמעט בכל המדינות הסמוכות למדינת ניו יורק, אותה היא ייצגה.

הילארי אמנם נערכה מראש להפסד בלתי מייצג מבחינתה בבחירות בניו האמפשייר, אבל מאז ראשית חודש ינואר הסקרים מראים כי סנדרס מוביל או צמוד אליה גם במדינת איווה. לכאורה דומיננטיות של סנדרס באיווה היא דבר הגיוני. בשבוע שעבר דיברנו על כך שאפילו המצביעים הרפובליקניים באיווה נוטים לתמוך במעורבות ממשלתית בכלכלה, אז אפשר לנחש שהמצביעים הדמוקרטיים במדינה יהיו סוציאליסטיים אפילו יותר. סנדרס, ראוי להזכיר, הוא אחד המועמדים הבודדים בהיסטוריה המודרנית של המפלגה הדמוקרטית אשר העז להעיד על עצמו שהוא סוציאליסט.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שעד לא מזמן הילארי הובילה בהפרש דו-ספרתי במדינה, אז מה מסביר את שינוי המגמה?

ראשית, התבססותם של דונלד טרמפ וטד קרוז כמועמדים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להיות המועמדים הרפובליקניים שינתה ככל הנראה את הפרספקטיבה של חלק מהבוחרים. בעוד שקודם לכן הם היו מוכנים להצביע להילארי כברירת מחדל, כעת מתפתחת תחושה שגם מועמד שמאל מובהק יכול לנצח את המועמדים הצפויים בצד השני. טד קרוז הוא סוג של תמונת ראי של סנדרס בכל הנוגע למידת הקיצוניות ביחס למפלגת האם. דונלד טרמפ, על אף ההובלה בפריימריז, הוא המועמד בעל הסיכויים הנמוכים ביותר בהתמודדות נגד הדמוקרטים על פי הסקרים וגם המועמד בעל אחוזי התמיכה הכלליים (Favorability Ratings) הנמוכים ביותר.

שנית, ראוי לציין שעד כה הילארי בעיקר "נגררה" שמאלה על ידי סנדרס ונאלצה להגיב אליו. לראייה, היא הודיעה על התנגדות לצינור הנפט Keystone XL (צינור אשר אמור לעבור מקנדה לטקסס ולגרום לנזקים סביבתיים משמעותיים) רק אחרי שסנדרס עסק רבות במגרעותיו. באופן דומה, היא הרחיבה לאחרונה את מידת תמיכתה בלימודים אוניברסיטאיים ברי השגה לכל אזרח אמריקאי, אחד הנושאים שסנדרס מזוהה עמם יותר מכל. לא מן הנמנע שמהלכים אלו, אשר היו אמורים לרצות את מצביעי השמאל הקשה מבחינתה של הילארי, הופכים כעת לאבני נגף ומציגים אותה כחסרת עמוד שדרה. מלכתחילה היא ספגה ביקורות על כך שהיא אינה מזוהה עם מדיניות ברורה בנושאים רבים וכי היא נשענת בעיקר על הפרסום, הקשרים והמימון הרב אשר נמצאים לרשותה.

אז מה יקרה עם הילארי תפסיד גם באיווה וגם בניו האמפשייר?

הפרשנים מתחלקים לשתי אסכולות עיקריות. האסכולה הראשונה היא "הדרמטית". טענתה העיקרית היא שהפסד כפול באיווה ובניו האמפשייר ייצור אפקט דומינו אשר יוביל לסחף לכיוונו של סנדרס. האסכולה מותחת קו מחבר בין הדומיננטיות של דונלד טרמפ אצל הרפובליקנים לזו של סנדרס אצל הדמוקרטים וטוענת כי במערכת בחירות זו ישנו מרד ברור של המצביעים בשני הצדדים בממסד המפלגתי הקיים. האסכולה השנייה היא "הריאליסטית". אסכולה זו תטען מנגד שגם הפסד כפול שכזה לא ינבא דבר. לדידה, איווה וניו האמפשייר הן אלקטורט נוח מבחינתו של סנדרס כיוון שאוכלוסייתן היא בעיקר לבנה. כאשר ההתמודדות תעבור למדינות עם נציגות רחבה של מיעוטים, להילארי יהיה יתרון. לה ולבעלה יש רקורד חיובי ביחס לשחורים והיספאניים וקרבתם היחסית של בוחרים אלו לנצרות תקשה על סנדרס היהודי. הנקודה השנייה תופסת גם בכל הנוגע למדינות הדרום.

ההיסטוריה, יש לציין, עומדת לצדה של האסכולה הדרמטית. מאז התבססות שיטת הפריימריז הנוכחית בארה"ב בשנות ה-70 ועד היום, רק מועמד אחד ויחיד משתי המפלגות הצליח להיבחר למועמדות מפלגתו למרות שהפסיד גם באיווה וגם בניו-האמפשייר. מצליחים לנחש מי המועמד? רמז: הוא ורוד, אוהב נשים ונשוי להילארי קלינטון. חשוב לציין שאפילו במקרה היחיד הזה, אשר ארע בבחירות המקדימות של שנת 1992, הנסיבות היו שונות. באיווה המועמד שנבחר היה תום הרקין, סנאטור ממדינת איווה עצמה אשר לא החזיק בסיכוי כלשהו להיבחר למועמדות. לפיכך מצב בו סנדרס, מועמד בעל סיכויים תיאורטיים, יזכה בשתי המדינות הוא שונה בתכלית.

הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת ההימור שלי הוא שהילארי תזכה בסופו של דבר בבחירות באיווה. יחד עם זאת, אני כלל לא חושב שסנדרס ייכנע ולהערכתי הוא ימשיך להוות אתגר אמיתי על הילארי. המסרים שלו חדים והתמיכה בו היא אותנטית (הקהל באירועי הבחירות שלו גדול יותר מזה של כל מועמד אחר משתי המפלגות). העובדה שהוא מסרב לתקוף את הילארי על רקע נושאים אישיים שאינם קשורים למדיניות הופכת כל מתקפה אישית שלה עליו לחרב פיפיות. לבסוף, הוא המועמד שגייס יותר "תרומות קטנות" (50 דולר ומטה) מכל מועמד אחר. כל הסממנים הללו מזכירים מאוד את קמפיין הבחירות של אובמה ב-2008, ולכן אסור להקל בהם ראש.

ובכל זאת, כרגע, הילארי עדיין פייבוריטית לזכייה במועמדות. אני ממשיך לעקוב בדריכות ואעדכן אם אבחין בשינוי של ממש.


נסיים ברגע של נחת: לאור הודעתו של בלומברג על אפשרות שירוץ כעצמאי, יש סיכוי לא לגמרי מופרך ששני יהודים מניו יורק ודונלד טרמפ יהיו המועמדים לנשיאות בבחירות הכלליות. הרבה נכתב ונאמר על מערכת הבחירות עד כה, אבל זה מבחינתי אומר הכל. 


פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני

פוסטים קודמים
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה