יום שלישי, 2 בפברואר 2016

כולם שונאים את טדעל המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות

אנחנו עדיין במפלגה הרפובליקנית (יותר מועמדים, יותר עבודה). בפעם האחרונה דיברנו על ארבעת הלא כל כך מופלאים, מועמדי הממסד הרפובליקני לנשיאות. על דונלד טראמפ אתם כנראה שומעים בלי סוף גם בלי שאכתוב עליו. זה משאיר אותנו עם מועמד משמעותי אחד שעדיין לא הרחבנו עליו את הדיבור: טד קרוז, הסנאטור הצעיר מטקסס, המנצח הגדול של איווה.

הרבה יותר מטראמפ, קרוז הוא זה שמכתיב כרגע את הטון במרוץ הרפובליקני. מדובר במועמד הכי קיצוני בבחירות הנוכחיות בצד הזה של המרוץ ובנציג הכי שמרן כיום בסנאט (תזכורת: יש 100 סנאטורים!). הוא מתנגד למיסים ולסובסידיות, להפלות (אפילו במקרים של אונס), לנישואים חד מיניים והרשימה רק הולכת וממשיכה. עצם העובדה ששמרן כמוהו נמצא במקום השני בסקרים הלאומיים ובמרבית המדינות היא הפתעה של ממש. לשם השוואה, בפוליטיקה הישראלית זה מקביל למצב בו כאילו היו מפלגות הליכוד והבית היהודי מתאחדות ובצלאל סמוטריץ' היה הופך למועמד ריאלי לראשות הרשימה.

כמו שהוא שמרן, כך הוא גם שנוא. את השנאה של הדמוקרטים אפשר להבין. בכל זאת מדובר ביריב האידיאולוגי הטהור ביותר שלהם שגם שיחק תפקיד חשוב כיועץ לקמפיין הבחירות של ג'ורג' W בוש, בו הוא נבחר לנשיאות בשנת 2000. אלא ששנאתם של הדמוקרטים לקרוז מתגמדת לעומת זו של הרפובליקנים. הם, איך לומר בעדינות, פשוט מתעבים אותו. קרוז אף נוהג להתהדר בתיעוב זה ולטעון שהוא מהווה הוכחה לשמרנות שלו ולצדקת דרכו. הדמוקרטים והרפובליקנים אינם לבד: למעשה כמעט כל מי שהכיר, למד ועבד עם קרוז במשך כל שנות חייו מתאר תחושות שנמצאות על הרצף שבין אי-הערכה לשנאה (כלפיו). מדהים לא?

אז מיהו בדיוק אותו סנאטור שנבחר לפני שלוש וחצי שנים וכבר הספיק להקים על עצמו את כל המערכת הפוליטית האמריקאית? איך הוא הגיע למצב הזה, וחשוב מכל, איך לעזאזל הוא נמצא במרחק של כמה צעדים מהמועמדות של המפלגה? הכל כאן בפוסט. תמשיכו לקרוא, יהיה מעניין.

קווים לדמותו של טד קרוז
נקודת הפתיחה היא אולי המבדרת ביותר. רפאל אדוארדו קרוז נולד בקלגרי שבקנדה לאימא אמריקאית ולאב קובני. זה השלב שבו אתם בטח אומרים לעמכם "רגע, מותר בכלל לאדם שלא נולד על אדמת ארה"ב להתמודד לנשיאות? האם לא על זה בדיוק עשו לאובמה את המוות לפני כמה שנים?". אז זהו, שהעניין לא לגמרי ברור, אבל משעשע הוא בהחלט כן. כפי שאמר הקומיקאי טראוור נואה, העובדה שמועמד רפובליקן מואשם בכך שמקום לידתו פוסל אותו מהמועמדות שקולה בערך למצב בו ביל קוסבי יותקף מינית באמצעות סם האונס. החוקה האמריקאית קובעת שרק "אזרח טבעי" (Natural Citizen) מעל גיל 35 יוכל להתמודד. מה המשמעות של הביטוי? כנראה שלעולם לא נדע (אלא אם נהיה ממש טובים בסיאנס ונזמן את תומאס ג'פרסון לשיחה צפופה). הפרשנות הרווחת היא שאזרחים מלידה, כלומר אנשים שאחד מהוריהם היה אזרח אמריקאי כאשר נולדו, נחשבים אזרחים טבעיים ורשאים להתמודד. מוכנים לחלק הנפלא מכל? אכן קיימת קבוצה קטנה ושמרנית הדוגלת בפרשנות משפטית אוריגינלית של החוקה (Originalism), לפיה אדם שלא נולד על אדמת ארה"ב הוא פסול מהתמודדות. חסיד בולט של גישה זו הוא שופט ביהמ"ש העליון האמריקאי אנטונין סקאליה, ובסנאט נציגה הקולני במיוחד הוא......ניחשתם נכון, טד קרוז. אז כמובן שבמקרה הנקודתי הזה קרוז מסתייג לחלוטין מהפרשנות, ועדיין, אי אפשר שלא להתרשם מהאירוניה.

כמו שהוא קיצוני ושנוא, כך הוא גם מרשים ומוכשר. לקרוז יש תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת פרינסטון ותואר שני מאוניברסיטת הארוורד. מרצה אחד אשר מיטיב לתאר אותו הוא אלן דרשוביץ', העו"ד שזיכה את או ג'יי סימפסון מרצח ושחיבר את הספר "ישראל: כתב הגנה". דרשוביץ' מספר שקרוז היה אחד מתלמידיו המבריקים ביותר, אם כי הוא מדגיש ששאיפתו תמיד הייתה לנצח בדיונים ולא לגבש הסכמות. בתום לימודיו נבחר קרוז להתמחות אצל נשיא ביהמ"ש העליון ויליאם רנקוויסט והפך לאמריקאי ממוצא היספאני הראשון אשר זוכה לכבוד זה. אנקדוטה משעשעת: במסגרת ההתמחות הוא נדרש לצפות בקטעי פורנו באינטרנט ביחד עם השופטת הקשישה סנדרה דיי אוקונור על מנת להכריע בתיק אשר נגע לרגולציה על פורנוגרפיה באינטרנט. כן, נסו להוציא את התמונה הזו מראש שלכם. גם על הכריזמה של קרוז אין עוררין, מדובר בנואם משכמו ומעלה. הטון שלו תקיף ומזכיר מעט את זה של כמרים אוונגליסטים. נאומיו מתאפיינים בעיקר בנבואות זעם, באיומי מלחמה בכל אלו שחושבים אחרת ממנו ובהבטחות להשיב את השמרנות למקומה הראוי בפוליטיקה האמריקאית. חמלה, אהבת האחר ומציאת המכנה המשותף תחפשו במקומות אחרים.

על "הישגיו" של קרוז בסנאט
כפי שבוודאי כבר הבנתם, בסנאט קרוז בעיקר "זורק גירים" על המורים. את מרבית עמיתיו למפלגה הוא מכנה "קרנפים". הביטוי מגיע מאנגלית: RINO, ראשי תיבות של Republican In Name Only, כלומר אדם שחוץ מהתווית, כל קשר בינו לבין ערכי המפלגה הוא מקרי בהחלט. גם הוא עצמו זוכה לכינויי חיבה לא מעטים. כך למשל, הסנאטור הוותיק ג'ון מק'קיין מאריזונה כינה אותו Wacko Bird. מתח מובנה בין הזרם המרכזי והאגף הקיצוני במפלגה זה דבר מובן, אבל במקרה של קרוז מדובר בתופעה מוקצנת משתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה היא עזות המצח של קרוז. להלן דוגמא שממחישה את העניין. לפני מספר חודשים מיטץ' מק'קונל, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט והסנאטור מקנטקי, השתמש בסמכותו כדי להתיר הצבעה בעד חידוש המנדט של הבנק לייבוא-ייצוא (Export-Import Bank). מדובר בסוכנות פדרלית אשר מממנת השקעות לפיתוח מדינות עולם שלישי. הסוכנות נמצאת באופן תדיר תחת מתקפה של בדלנים שטוענים שכספי משלמי המיסים של הציבור לא צריכים לממן מטרות שכאלה. לאחר ההצבעה עלה קרוז לדוכן הנואמים, טען שמק'קונל הבטיח לו שלא יעלה את הנושא להצבעה ואז כינה אותו שקרן (או אם לדייק, הוא אמר: "לא האמנתי שהוא יאמר דברי שקר, אבל זה מה שקרה"). חשוב להבין שמק'קונל, מושא המתקפה של קרוז, הוא ממש לא דמות מתונה. לפני הבחירות ב-2012 הוא אמר בפומבי שהמטרה מספר אחת של המפלגה הרפובליקנית היא למנוע מאובמה כהונה שנייה (מכך השתמע כי טובת העם האמריקאי נמצאת נמוך יותר בסדר העדיפויות). המתקפה הזו של קרוז מלמדת גם כמה רחוק הוא מוכן ללכת בחומרת העלבותיו וגם עד כמה עמוקה הסלידה שלו כמעט מכל פוליטיקאי רפובליקן מכהן.

הסיבה השנייה היא האנוכיות של קרוז, וכאן אולי קבור הכלב יותר מכל. רבים מאנשי המפלגה מרגישים שקרוז "עושה עליהם סיבוב" בכל הזדמנות וגוזר קופונים שלאו דווקא מגיעים לו. כאן אנחנו מגיעים לאירוע השיא של קרוז בסנאט והוא סגירת הממשלה (Government Shutdown) באוקטובר 2013. מדובר היה בהפסקה מוחלטת של כל השירותים הציבוריים שסיפק הממשל הפדרלי לציבור (למעט הדחופים ביותר) כתוצאה מאי-הסכמה על התקציב לשנה העוקבת. קרוז היה אדריכל המהלך ומטרתו הייתה למנוע את מימון חוק הבריאות של אובמה אשר עמד להיכנס לתוקפו. תחת שרביטו, הרפובליקנים הציבו עמדה לפיה הם מוכנים לאפשר את מימון כל זרועות וסוכנויות הממשל אך לא את חוק הבריאות. המשמעות: אם הדמוקרטים מעוניינים למנוע סגירה של הממשלה, היה עליהם להיכנס להידברות ולוותר על החוק או לפחות לדחות את יישומו. למהלך זה לא באמת היה סיכוי אמיתי משום שהחוק כבר שרד עתירה לביהמ"ש העליון ובחירתו של אובמה מחדש שנה קודם לכן סיפקה מנדט מהציבור לחוק. אי לכך, לדמוקרטים לא הייתה כוונה להיגרר למשחק. רבים מהרפובליקנים ידעו זאת, אבל שיתפו פעולה כמי שקפאם שד. קרוז והסנצ'ו פנצ'ו שלו, הסנאטור מייק לי מיוטה, דאגו לפרסם פרסומות שליליות כנגד כל רפובליקן שהתלבט האם לתמוך בצעד זה במדינתו שלו ובכך חישקו את המתלבטים. המהלך, כצפוי, היה פיאסקו אחד גדול. כל הסקרים הראו שהציבור האמריקאי מאשים את המפלגה הרפובליקנית בסגירה ובתום 16 ימים ראשיה נאלצו להגיע להסכם עם הדמוקרטים. מאז ועד היום, קרוז חוזר וטוען בפני כל כלי תקשורת שאם הרפובליקנים היו באמת שמרנים כמוהו הם לא היו מתקפלים וחוק הבריאות היה מבוטל אחת ולתמיד. "הרצחת וגם ירשת" טד? – בהחלט כן.

לפארסה של סגירת הממשלה יש גם דובדבן על הקצפת. רבים מכם שמעו בוודאי את הביטוי "פיליבסטר". למי שלא, מדובר בכינוי לטקטיקה של משיכת זמן בפוליטיקה על ידי נאומים ארוכים באופן חריג שמטרתם היא למנוע דיונים וחקיקות (המשמעות המילולית היא "שודד ים" מספרדית). פוליטיקאים שנוקטים בשיטה זו זוכים לרוב לתהילה, שכן הם מצטיירים ככאלה שעומדים בפרץ ומקריבים את עצמם על מנת למנוע אסון קרב ובא. קרוז החליט שגם הוא מעוניין בתהילה הזו. יום לפני סגירת הממשלה הוא נאם במשך יותר מ-21 שעות בסנאט על מגרעותיו של חוק הבריאות שבו הוא נלחם. הבעיה הייתה שזה לא באמת היה פיליבסטר משום שהוא לא דחה באמת שום דבר. קרוז פשוט העביר את הזמן המתוכנן שנותר בלאו וכי עד לסגירת הממשלה. הרפובליקנים, שנראו קטנים לעומת קרוז מבלי שהוא באמת סייע לקידום משהו זולת הדימוי האישי שלו, זעמו. את הארי ריד, מנהיג הרוב שעוד היה לדמוקרטים בזמנו, זה דווקא בידר והוא אפילו הציע לקרוז להמשיך לנאום עוד.

ההתמודדות על הנשיאות
כאמור, קרוז ניצב מימין למועמדי הממסד הרפובליקני. העובדה שהם ארבעה מועמדים בעלי אחוזי תמיכה דומים מסייעת לו לפרוץ קדימה. מתוך כלל המועמדים, יש לו שני יריבים עיקריים.

המועמד הראשון אותו חשוב להזכיר בהקשר של קרוז הוא מרקו רוביו. הסנאטור מפלורידה הוא אמנם אחד ממועמדי הממסד, אבל במרבית הנושאים הוא ימני מהשאר. האפיל (Appeal) של קרוז ורוביו מאוד דומה. שניהם ממוצא קובני, שניהם צעירים ושניהם כריזמטיים מאוד. בהופעתו רוביו שם דגש על אינטלקט ועל בקיאות בחומר בעוד שאצל קרוז ניכרת יותר הפנייה אל הרגש. רוביו גם מעניין בהקשר של קרוז כיוון שהוא קיצוני ממנו בנושא אחד – מדיניות החוץ. רוביו נמנה על "השמרנים החדשים" (Neo Conservatives) שהביאו לנו את מלחמת עיראק השנייה, ואילו קרוז מגיע מהאגף הבדלני אשר מתנגד למלחמות. הבעיה היא שקרוז לא מוכן להצטייר כפחות לוחמן מאף אחד, ולכן הוא מסווה את מתינותו בנושאי חוץ באמירות בומבסטיות. כך למשל, באחד מהעימותים הוא אמר שיש לבצע "הפצצת שטיח" (Carpet Bombing) כנגד דאע"ש. מדובר בביטוי שמשמעותו היא הפצצה מאסיבית של רצועת שטח רחבה ללא אבחנה, לרוב תוך הרג אזרחים רבים. לביטוי זה יש אסוציאציות קשות ממלחמת העולם השנייה ומההפצצות האמריקאיות בקמבודיה בזמן מלחמת וייטנאם, ולכן פוליטיקאים בדרך כלל מזכירים אותו בהקשר של משהו שצריך להימנע ממנו. האם קרוז נכשל בלשונו? ספק רב.

המועמד השני שאי אפשר שלא להתייחס אליו ביחס לקרוז הוא דונלד טראמפ. קרוז וטראמפ דומים בכך ששניהם לא מגיעים מהממסד הרפובליקני, שניהם רוכשים לו בוז ושניהם מקפידים לספר כיצד הממסד בוגד במצביעיו. יחד עם זאת, הם הפוכים זה מזה בנושאים רבים מאוד. טראמפ הוא פופוליסט אשר פונה לדעת ההמון בכל נושא ולא אכפת לו להצטייר "על הדרך" כגזען. אצל קרוז, השמרנות מגיעה ממקום ערכי יותר והוא מאמין שהעקביות, ולא אמירות ספורדיות כנגד קבוצות מיעוט כאלה ואחרות, היא שתביא לו תמיכה. בהשוואה לקרוז, טראמפ מצטייר כאופרטוניסט שמשנה את דעתו בנושאים רבים (בעיקר הפלות והתחממות גלובאלית) לפי מה שמתאים לו בכל רגע. יחד עם זאת, הוא פרגמטי מקרוז ואף הצהיר שאין לו שום בעיה להגיע ל"עסקאות טובות" עם הדמוקרטים. קהלי היעד של השניים גם הם שונים מאוד זה מזה. קרוז פונה לשמרנים אידיאולוגיים, בין אם הם דתיים מאוד או ימניים בנושאים כלכליים. טראמפ לעומתו נשען על ה-Red Necks, הכפריים ממעמד הסוציו אקונומי הבינוני ומטה.

ב"בים בם תירס חם" הימרתי שקרוז ינצח באיווה. מאז זכה טראמפ לתמיכתם של טרי ברנסטד מושל איווה ושרה פיילין (האישה והפה) וחלף על פני קרוז בסקרים, אבל לאיווה חוקים משלה וקרוז הוא המנצח הגדול של מדינת עין הנץ. התיאוריה של רבים, לפיה תומכי טראמפ עושים הרבה רעש וצלצולים אבל לא הולכים ביום הבחירות לקלפי, הוכיחה את עצמה. קרוז השקיע המון זמן וכסף במערכת הבחירות באיווה. הניצחון היה אקוטי מבחינתו בעיקר בגלל שבניו-האמפשייר, אשר נוטה להעדיף את המתונים, אין לו סיכוי של ממש. כעת המפלגה הרפובליקנית תעמד על הרגליים האחוריות, תתנחם בכך שרוביו נצמד לטראמפ מהמקום השלישי ותצא בכל הכוח נגד קרוז. חשוב להבהיר – קרוז מפחיד את הממסד הרפובליקני הרבה יותר מטראמפ, וכל עוד מבחר המועמדים נשאר גדול, סיכויו של קרוז לזכות במועמדות רק הולכים וגוברים.

תאמינו או לא, אבל יש לי עוד המון דברים לומר על קרוז. על התקדימים ההיסטוריים למועמדות שלו, על הלוואות העתק שקיבל מבנק ההשקעות גולדמן זקס (שהוא לכאורה מתנגד לפעולתו) ועל העובדה ששכח לדווח עליהן בתצהיר ההון שלו. הרשימה עוד ארוכה, אבל בסוף צריך לשמור משהו גם לפעם הבאה, הלא כן?

לקראת הבחירות בניו-האמפשייר, אני ממליץ בחום לקרוא שוב את "ארבעת הלא כל כך מופלאים" על הצד הרפובליקני ו-"Yes She Can?" על הצד הדמוקרטי.

ולקינוח, אחד הרגעים הבודדים של נחת שטד קרוז סיפק במרוץ הנשיאותי:
https://www.youtube.com/watch?v=_K0sRkvX4KE

פוסטים חדשים
"בחירתה של ניקי" - מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה.
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית.

פוסטים קודמים
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כל סגן ביג'י יומו   /   מחשבות לאחר הצפייה בסרט "וייס" על דיק צ'ייני מחר (יום ה', 10.1) יעל...