יום שלישי, 16 בפברואר 2016

בחירתה של ניקי / מיהי האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה





תוצאות הפריימריז בניו האמפשייר לא יכלו להיות פחות מוצלחות עבור הממסד הרפובליקני. התסריט המועדף מבחינתם, קרי בריחה של מרקו רוביו קדימה ופיגור משמעותי של שאר המועמדים הממסדיים אחריו, לא התממש. העימות הרע של רוביו רגע לפני הבחירות עשה את שלו, והוא סיים רק במקום החמישי. ג'ב בוש, שרבים במפלגה התייאשו ממועמדותו וקיוו שיפנה את הבמה אחרי ניו האמפשייר, הראה סימנים של תקווה וסיים במקום השלישי. הכסף והתמיכה של דמויות מרכזיות במפלגה, אשר יכלו לסייע לרוביו במאבק בטראמפ ובקרוז, יישארו כעת באמתחתו של בוש. כתוצאה מכך, הקול המתון במפלגה ימשיך להיות מפוצל. ג'ון קייסיק היה ללא ספק הפתעת הערב במקום השני, אבל אני מציע להיזהר לפני שמסמנים אותו כפייבוריט להמשך. קייסיק השקיע זמן רב בניו האמפשייר בגלל שידע שהוא אינו מוכר מחוץ לאוהיו (שם הוא משמש כמושל) והסקרים במדינות הבאות לא מנבאים לו כיום הצלחה יתרה, בדיוק בגלל הסיבה הזו. לא מן הנמנע שאחרי "יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), כאשר ייערכו פריימריז ב-14 מדינות במקביל, הוא ימצא את עצמו ללא אופק משמעותי. ההתקדמות היחידה מבחינת הממסד הייתה פרישתו של כריס כריסטי, מושל ניו ג'רזי. כריסטי סיים במקום השישי בפער ניכר וכשל בניסיונו להיצמד לשאר מועמדי הממסד. כך הצטמצמנו מ"ארבעת הלא כל כך מופלאים", ל"שלישיית מה קשור". וכן – כמעט שכחנו שקיים גם אחד בשם דונלד טראמפ, שניצח בפער אדיר וריסק את כל התחזיות הקודרות שיוחסו לו אחרי איווה.

הפנים הם כמובן לכיוון דרום קרוליינה אשר תקיים פריימריז ביום שבת הקרוב (ה-20 לחודש). לקראת הבחירות, חשוב לזכור שמדובר במדינה הגדולה ביותר בהתמודדות עד כה. לשם השוואה, אם באיווה חילקנו 30 צירי מפלגה בין המועמדים ובניו האמפשייר 23, בדרום קרוליינה יש בקופה לא פחות מ-50 צירים. יתרה מכך, הבחירות בדרום קרוליינה, נערכות בשיטת "המנצח לוקח הכל" (בדומה לבחירות הכלליות), מה שמגדיל עוד יותר את חשיבות זהות הזוכה. מעבר למשמעות הטכנית, קיים גם הקונטקסט ההיסטורי: רק פעם אחת ב-40 השנים האחרונות הזוכה בדרום קרוליינה לא זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית. זה קרה בדיוק לפני 4 שנים למועמד ניוט גינגריץ'. הקרבה הגיאוגרפית של מדינת המוצא שלו (ג'ורג'יה) והופעתו המוצלחת בעימות המקדים עיוותו במעט את ה"חוקיות" לפיה דרום קרוליינה היא שקובעת את זהות הזוכה.

גם אם מניחים את כל העובדות הללו בצד, הבחירות בדרום קרוליינה הן הרבה יותר מעוד שלב בפריימריז הרפובליקניים. עבור אמריקאים רבים, דרום קרוליינה היא הסמל של ארה"ב השמרנית והכפרית, זו שהפסידה במלחמת האזרחים (1861-1865). סגן הנשיא ג'ון סי קלהון, המנהיג הרוחני של הדרום והחסיד הגדול ביותר של העבדות, הגיע ממדינה זו ושימש כסנאטור מטעמה. יריות התותחים הראשונות אשר בישרו את פרוץ המלחמה נשמעו באי פורט סאמטר השייך לה. מעל הכל ניצבת העובדה הבאה: עד לפני חצי שנה, דגל הקונפדרציה (איחוד מדינות הדרום שפרשו מארה"ב ממש לפני המלחמה) התנוסס מעל אחוזת המושל של דרום קרוליינה (!!!). עבור האפרו-אמריקאים בארה"ב, דגל זה מסמל את העבדות ואת הסבל הבלתי אנושי הגלום בה. עבור מרבית אזרחי ארה"ב, הדגל מקושר בעיקר לבגידה במולדת. בכל זאת, עבור תושבי דרום קרוליינה אותו דגל בדיוק היווה עבור מקור לגאווה ולמורשת תרבותית שלא תסולא בפז. אנחנו עוד נחזור לדגל הזה כאן בהמשך.

המועמדים הרפובליקנים נואשים לזכות בפריימריז האלה, או לפחות להשאיר בהם רושם מוצלח ככל שניתן. הימים האחרונים מלווים בחיזורים בלתי פוסקים אחר הפתחים של דמויות פופולריות המזוהות עם הימין הפוליטי של דרום קרוליינה. ג'ב בוש כבר זכה בתמיכתו של לינדזי גראהם, הסנאטור מטעם המדינה שעד לא מזמן היה בעצמו מועמד לנשיאות. טד קרוז יכול להתהדר באהדה של ג'ים דמינט, סנאטור לשעבר מדרום קרוליינה, שקרוז נחשב בעיני רבים לממשיך דרכו. דבר אחד בטוח: אף מועמד עדיין לא זכה בתמיכתה של הפוליטיקאית החשובה מכולם, האישה שתושבי דרום קרוליינה ורבים במפלגה נושאים אליה את עיניהם – ניקי היילי, מושלת המדינה.

מיהי ניקי היילי
ניקי היילי (במקור נימראטה ניקי רנדווה), בת למהגרים הודים בני הדת הסיקית, נבחרה בשנת 2011 להיות מושלת דרום קרוליינה מטעם המפלגה הרפובליקנית. היא בסך הכל בת המיעוטים השלישית בהיסטוריה אשר נבחרה לתפקיד המושל באחת ממדינות הדרום (קדמו לה דגלאס ווילדר בווירג'יניה ובובי ג'ינדל בלואיזיאנה), והיא האישה הראשונה שמגיעה להישג זה. סיפור חייה מזכיר את זה של מרגרט תאצ'ר: גם היא התגייסה בעודה ילדה על מנת לסייע בחנות של הוריה וגם היא עשתה את דרכה משם אל שדולות העסקים המקומיות ומשם - לפוליטיקה. גם השקפתה הפוליטית דומה לזו של תאצ'ר. היא דוגלת באדיקות בעקרונות השוק החופשי ובמעורבות ממשלתית מינימלית, כמו גם בערכי משפחה. למרות גילה הצעיר (44) וסגנונה הצנוע, כוכבה דורך הרבה מעבר לגבולות מדינתה. סיפור חייה הייחודי והפופולריות לה היא זוכה מבוחריה, אלה הפכו אותה לאחת מהדמויות החשובות ביותר בזירה הארצית כיום. לראייה, באחרונה היא נבחרה להגיש את התגובה לנאום מצב האומה של הנשיא אובמה, משבצת השמורה בדרך כלל לכישרונות העולים של המפלגה הרפובליקנית.

את הפופולריות שלה כמושלת חייבת כנראה היילי למושל הקודם מארק סנפורד – ולאו דווקא בנסיבות שבהן הוא היה רוצה שיוקירו לו תודה: סנפורד התחיל גם הוא כמושל פופולרי ואף הוזכר כמועמד עתידי לסגנות הנשיאות, אבל במהלך שנת 2009 המניות שלו היו בצניחה חופשית. הכל התחיל בחודש יוני של אותה שנה, כאשר סנפורד נעלם לשבוע ומיקומו לא היה ידוע לציבור, לאשתו או לסגן המושל. בטרם היעלמותו, סנפורד אמר לסגל שלו שהוא יוצא להליכה בשביל האפלצ'ים, אבל השביל שהוא עלה עליו באמת היה זה שיוביל להרס נישואיו. התקשורת חשפה כי במהלך אותו שבוע סנפורד טס לארגנטינה על מנת לבלות עם המאהבת שלו. מאוחר יותר הסתבר שסנפורד מימן את כרטיס הטיסה ואת השהות במלון בכספי משלם המיסים (הוא הכחיש זאת תחילה ולאחר מכן החזיר את הכספים לקופת המדינה). העובדה שסנפורד נהג להטיף חדשות לבקרים על ערכי משפחה ועל משמעת פיסקלית רק הגדילה את הבושה, ובעצם זה מה שהאמריקאים מכנים double whammy. רק בדרך נס שרד סנפורד הליך הדחה בבית הנבחרים של דרום קרוליינה, ואף צלע עד לסיום כהונתו ב-2011, אבל הוא היה ללעג וקלס בארה"ב כולה. לאחר הסתלקותו, ביקשה דרום קרוליינה למחות את החרפה ולהושיב בצ'רלסטון (בירת המדינה) דמות שפויה ונטולת סקנדלים. היילי לא יכלה להתחיל ברף נמוך יותר מזה, ומשם היא לא התקשתה לטפס בקלילות לפסגה בה היא נמצאת כיום.

כדי לדמיין את דמותה של היילי, דמיינו את שרה פיילין – וממנה קחו 180 מעלות. למרות ששתיהן נשים דומיננטיות בפוליטיקה השמרנית, האופי והסגנון שלהן לא יכולים היו להיות שונים יותר ממה שהם בפועל. הופעתה של פיילין היא בומבסטית ומלאת אמוציות בעוד שהיילי מאופקת ומפוקסת. פיילין לא תהסס לתקוף על רקע אישי את כל מי שלא מסכים איתה, היילי תעדיף דיון עקרוני על מדיניות וערכים. פיילין קפצה על ההזדמנות להיות מועמדת סגנית הנשיא עבור ג'ון מק'קיין ב-2008, היילי סירבה בנימוס כאשר מיט רומני הציע לה את אותה מחווה 4 שנים מאוחר יותר. מאחורי המזג הנעים וההופעה האלגנטית, היילי היא פוליטיקאית מחושבת שיודעת מה היא שווה. בניגוד לפיילין, היא קראה נכון את המפה הפוליטית והבינה שעדיף לה להישאר מושלת פופולרית, מאשר להצטרף לטיקט שסיכויו להפסיד בבחירות גבוהים מסיכויו לנצח. כעת האחת (פיילין) שנואה על הממסד הרפובליקני וחסרה כל סיכוי להחזיק בתפקיד משמעותי בעתיד, בעוד השנייה (היילי) היא מועמדת לגיטימית לנשיאות מטעם הרפובליקנים, במערכת הבחירות הבאה.

הטבח בצ'רלסטון וסוגיית הדגל
למרות שהיא עצמה בת מיעוטים, היילי התמודדה בהצלחה עם סוגיות של גזע במדינה האחת שבה נושא זה הוא אולי המורכב ביותר. ראשית, כאשר הסנאטור ג'ים דמינט הודיע על פרישתו מהסנאט, היילי אזרה אומץ ומינתה במקומו את טים סקוט – שמרן דגול אבל גם רחמנא ליצלן, אפרו-אמריקאי. יחד עם זאת, המבחן הגדול ביותר של היילי היה עוד לפניה.

ב-15 ביוני 2015 רצח צעיר לבן בשם דילן רוף 9 מתפללים אפרו-אמריקאים בכנסייה בעיר צ'רלסטון. לאחר שנעצר, הודה רוף כי מטרתו הייתה להצית מלחמת גזע באמצעות הטבח. לצד הזעזוע שהאירוע עורר בכל רחבי ארה"ב, הוא גם הצית דיון מרתק. באתר האינטרנט שהעלה רוף לפני האירוע, ניתן היה לראות אינספור תמונות שלו עם דגל הקונפדרציה – אותו דגל שמונף בגאווה באחוזת המושלת בדרום קרוליינה. הארגונים האפרו-אמריקאים הבולטים במדינה ואזרחים רבים מהשורה דרשו לסלק את הדגל אחת ולתמיד. לאור חומרת האירועים, הצטרפו אישים בולטים במפלגה הרפובליקנית לקריאות אלה. יחד עם זאת, רבים מתושבי דרום קרוליינה נעמדו על הרגליים האחוריות והתעקשו כי הדגל אינו מסמל שנאה ואלימות, אלא קשר בלתי אמצעי עם ההיסטוריה המקומית. בחלוף פחות מחודש לאחר האירוע, חתמה היילי על חוק הקורא להוריד את הדגל. אל מול קהל רב שבא לצפות באירוע, בחרה היילי שלא לשאת דברים. יחד עם זאת, כמה דקות לפני כן, בראיון קצר לרשת NBC, היא אמרה ש"אף אחד לא צריך לחלוף על פני הבית הזה ולחוש כאב". היילי עשתה את המעשה המתבקש מחד, והקפידה לפגוע כמה שפחות ברגשות המצדדים בהשארת הדגל מאידך. היא הפגינה את שיקול הדעת ואת הרגישות שרבים ברמות הגבוהות ביותר בוושינגטון משוועים להם, ללא כל קשר לשיוכם המפלגתי.

היילי והמרוץ לנשיאות
באופן מפתיע, הפשלה המשמעותית הראשונה של היילי קרתה דווקא באחרונה, במסגרת המרוץ לנשיאות. בחודש ינואר האחרון, במסגרת אותה תגובה לנאום מצב האומה של אובמה, היילי הביעה את סלידתה מהתבטאויותיו של דונלד טראמפ כנגד מהגרים בלתי חוקיים ומוסלמים. היא קראה "להימנע מהפיתוי ללכת בעקבות קריאת הסירנה של הקולות הזועמים" וציינה שכל מי שמוכן לעבוד קשה, לציית לחוקים ולאהוב את המסורת, לעולם אינו צריך להרגיש בלתי מקובל בארה"ב. לכאורה הכל טוב ויפה, אבל "הדונלד" כידוע לעולם לא נשאר חייב. במהירות האור טראמפ הגיב ואמר שהיילי "מביעה חולשה" בכל הנוגע לסוגיית ההגירה הבלתי חוקית והזכיר שלא הייתה לה בעיה לבקש ממנו סיוע כספי כאשר התמודדה לתפקיד המושלת. דבריו של טראמפ היממו את היילי אשר אינה רגילה להיות תחת מתקפה חזיתית של פוליטיקאים בכירים. בניסיון לצאת בסדר עם טראמפ ולהתנער מתווית של אחת שתומכת בהגירה בלתי חוקית, ציינה היילי שהיא גם לא מסכימה עם עמדותיו של מרקו רוביו שצידד בעבר בהענקת חנינה למהגרים בלתי חוקיים. התבטאות זו של היילי לא בדיוק עלתה בקנה אחד עם דברי החמלה שהיא השמיעה בנאום התגובה שלה, ונוצרה התחושה שהיא נכנסה לפאניקה. בנוסף, ייתכן שעל הדרך היא גם העכירה את יחסיה עם רוביו.

אבל כל זה היה לפני חודש, והיום זה היום. היילי היא עכשיו "מלכת השעה" וכולם יהיו מוכנים לסלוח לה אם תשתף איתם פעולה. קרוז, בוש ואפילו רוביו, כולם עדיין מקווים לזכות בתמיכתה בימים הבודדים שנותרו עד הבחירות. בטראמפ היא כנראה כבר לא תתמוך, אבל ייתכן שיהיה די בהסתייגות מתמיכה בכל מועמד אחר כדי לאפשר לנצח (כיום הוא מוביל ב-20% על קרוז בסקרים המשוקללים). לא מן הנמנע שהיילי אכן תבחר שלא להביע תמיכה פומבית במועמד כזה או אחר עד הפריימריז. אחרי הכל, אם התמודדות עתידית לתפקיד הנשיאה נמצאת בראש מעייניה, בקרת נזקים והימנעות מרכישת אויבים עתידיים יהיו הצעדים הנכונים מבחינתה. בכל מקרה, יהיה מרתק לראות כיצד תבחר אחת הנשים החזקות והחשובות בפוליטיקה האמריקאית לנהוג בימים הקרובים.

עדכון לליל ה-17/2
ניקי היילי הודיעה רשמית על תמיכתה במרקו רוביו לקראת הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה. כל ארה"ב מדברת על זה, אבל אתם קראתם עליה כאן ראשונים.

לצפייה בהופעה שלי ב"לונדון את קירשנבאום", בה אני מדבר על היילי ועל המיעוטים בארה"ב, לחצו על הלינק הבא, בחרו את התכנית מה-17.2.16 וצפו החל מדקה 36:54: 
http://10tv.nana10.co.il/Category/?CategoryID=600262

המלצה לסיום
בא לכם לספוג קצת אווירה של פריימריז אמריקאים? אני ממליץ בחום לקרוא את הבלוג המצוין של חן ארד, אשר עובר בין המחנות של המועמדים בשתי המפלגות ומדווח מהשטח.

רוצים לקבל עדכון בכל פעם שיוצא פוסט חדש?
הזינו את כתובת המייל שלכם בפינה הימנית העליונה של המסך ולחצו SUBMIT. הפילים והחמורים בדרך אליכם!

פוסטים קודמים
"היום שאחרי הילארי" - מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה

4 תגובות:

  1. ויש לנו מנצח. למרות התאקל, הודיעה על תמיכה ברוביו.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה נכון! הוספתי עדכון :)
      הדבר המדהים הוא שהייתי היום ב"לונדון את קירשנבאום" ודיברתי עליה ממש שעה לפני שהכריזה על התמיכה.

      מחק
  2. זה אמנם קצת אאוט-דייטד, וקצת ילדותי, אבל זה עדיין משעשע:
    https://www.facebook.com/benjaminokeefeofficial/videos/886359208098749/

    השבמחק
    תשובות
    1. אותי אישית זה קורע כל פעם מחדש.
      אגב, יש גם את הצד הדמוקרטי:
      https://www.youtube.com/watch?v=V_yxGsWHx9o

      מחק