יום שבת, 27 באוגוסט 2016

מפלצות בע"מ / הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה




ביצירתו "האודיסאה", תיאר המשורר היווני הומרוס את מסעו של אודיסאוס, מלך העיר איתקה, בחזרה לביתו לאחר כיבוש העיר טרויה בידי היוונים. על פי היצירה, היה זה מסע רצוף אסונות, טרגדיות, ואירועים על-טבעיים. אודיסאוס התחיל אותו כאשר הוא מפקד על ספינה המאוישת על ידי מלחים חזקים, וסיים אותו בגפו, מצליח לשוב לעירו רק בחסדי האלים, לאחר שכל אנשיו קיפחו את חייהם בדרך (ספוילר! אבל היה לכם מאז המאה ה-8 לפנה"ס זמן לקרוא, אז אני סולח לעצמי).

אחד מהאירועים הזכורים ביותר מהיצירה הוא חציית מיצר מסינה, המפריד בין איטליה וסיציליה. אודיסאוס זכה לתדרוך, לפיו בעת חציית המיצר תמתנה לו שתי מפלצות אימתניות. בצד האיטלקי תמתין סקילה, מפלצת דמוית דרקון בעלת שישה ראשים. בצד הסיציליאני מחכה כַרִיבְּדיס, מערבולת ים סוערת המאיימת לשאוב את כל אשר נקרה בדרכה. המפלצות, כך הוסבר לו, ניצבות זו לצד זו, כך שכדי לחמוק מאחת, הכרחי להיתקל בשנייה.

אודיסאוס ניצב בפני דילמה. מצד אחד, בחירה בסקילה היא הכרה מראש באבדן של שישה אנשים, אשר לבטח ייטרפו על ידי ששת ראשיה. מצד שני, בחירה בכַריבְּדיס עשויה להביא לאבדן כולל, בהינתן שספינתו לא תצליח לחמוק מהמערבולת, או למצב אידיאלי, בו הוא וכל מלחיו שורדים את המעבר ללא כל פגע. אודיסאוס מחליט למזער נזקים, ובוחר בסקילה (מבלי לספר למלחיו אודותיה). ששת אנשיו הטובים ביותר נטרפו על ידה, בעוד שהוא ושאר אנשי הצוות שרדו את המעבר.

מה אתם הייתם עושים?
במובן מסוים, הבחירה בין סקילה וכַרִיבְּדיס היא מעין משל על הבחירות הנוכחיות בארה"ב. הציבור האמריקאי מתבקש לבחור בין שתי חלופות בעייתיות.

מצד אחד ניצבת הילארי קלינטון, מועמדת הסטטוס קוו. בחירה בה היא מעין הצבעת אמון במערכת הפוליטית הקיימת. למערכת זו יש תחלואות ידועות מראש: קשרי הון-שלטון ענפים, ניתוק מהמצוקות היום יומיות של האזרח הקטן, והשפעות בלתי רצויות של קבוצות אינטרס. כל אלה כמעט מובטחים במסגרת נשיאות של קלינטון, בדיוק כפי שאבדן ששת המלחים היה מובטח כאשר בחר אודיסאוס בסקילה. התזכורת האחרונה לכך היא פרשיית "מוסד קלינטון", ממנה עולה כי גורמים רבים אשר נפגשו עם קלינטון כאשר שימשה כשרת חוץ, תרמו לעמותת זכויות האדם של בעלה ביל. האשמות אלו מתווספות להאשמות מוקדמות יותר, לפיהן גם מדינות זרות תרמו לאותו מוסד.

מצד שני ניצב דונלד טראמפ, מועמד השינוי. העדפתו על פני קלינטון מבטאת אצל רבים את הרצון לרסק את המערכת כליל, ולהתחיל הכל מחדש. אלא שהמערכת, על כל מגרעותיה, היא מוכרת ואת נזקיה אפשר לשרוד. לעומתה, בחירה בטראמפ שקולה לבחירה בכַריבְּדיס: אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך תצא, אם בכלל. איומים לעזוב את נאט"ו, הכרזות בדבר גירוש המוני של מהגרים (או שלא, או שכן, תלוי באיזה יום בשבוע), בלימת כניסת מהגרים מוסלמים ועוד. מעבר לפומפוזיות של הצעות אלו, יש להן מכנה משותף ברור – הן מעולם לא נוסו בעבר. ההשלכות שלהן, לא רק שעשויות להיות חמורות, הן גם עלולות להיות בלתי הפיכות.

כעת אני נכנס לנעליו של חיים הכט ושואל: "מה אתם הייתם עושים?" אבל לפני שאתם משיבים לי, רציתי להציג בפניכם שתי מערכות בחירות קודמות בהן ארה"ב נאלצה לבחור בין הישן לחדש, בין יציבות לבלגאן, בין סקילה לכַרִיבְּדיס.

שיחקו אותה מלוכלך, לפני שזה היה באופנה 


תשכחו כל מה שסיפרו לכם עד היום: מערכת הבחירות הכי דומה לזו שאנו חוזים בה כעת התקיימה "רק" לפני 188 שנים, אי שם בשנת 1828. בשעתו התמודדו הנשיא המכהן, ג'ון קווינסי אדאמס, ואנדרו ג'קסון (הם גם התמודדו ארבע שנים קודם לכן, אז ניצח אדאמס).

ההקבלה הראשונה בין הבחירות הללו והבחירות של היום היא האופי והרקע של המועמדים.

הדמיון בין ג'ון קווינסי אדאמס להילארי קלינטון הוא בלתי ניתן למחלוקת. בטרם נבחר לנשיאות ב-1824, אדאמס היה איש ממשל מנוסה אשר בדיוק כמו קלינטון, שימש כשר חוץ. בנוסף, גם לו הייתה קרבה משפחתית ראשונה לנשיא קודם. אביו, ג'ון אדאמס, היה הנשיא השני של ארה"ב, ועל כן הוא היה הראשון להיבחר לנשיאות לאחר שאביו שימש בתפקיד (לאב ולבן הבאים שיעשו זאת יהיה קטע עם מלחמות בעיראק). לבסוף, בדומה לקלינטון, גם אדאמס הואשם בקשרים לא לגיטימיים עם מדינות אחרות. חיית המחמד שלו הייתה תנין, אותו קיבל במתנה מהמרקיז דה לה פאייט הצרפתי. בנוסף, על פי שמועות שהפיץ מחנה ג'קסון, הוא סרסר בנשים צעירות עבור הצאר הרוסי.

בצד השני, אנדרו ג'קסון היה ללא ספק הדונלד טראמפ של המאה ה-19. הוא לא היה פוליטיקאי לפני שנבחר, ואת תהילתו הוא השיג כתוצאה מהצלחה בתחום עיסוקו הקודם, גנרל בצבא ארה"ב. הוא קומם עליו את האליטה, לרבות נשיאים קודמים אשר התנגדו לאדאמס, כמו תומאס ג'פרסון. הוא טען שהוא מתמודד כדי לייצג את "האדם הפשוט", כאשר בפועל הוא התכוון לגברים לבנים ממעמד נמוך. לבסוף, הסגנון שלו היה פופוליסטי, והוא חווה יחסי אהבה/שנאה עם השפה האנגלית. יום אחד, כאשר הוגשו לו מסמכים לאישור, הוא חתם עליהם באותיות OK. כוונתו הייתה ליצור ראשי תיבות למילים All Correct, ובאופן מופתי הוא עשה זאת עם שתי שגיאות כתיב. כך נולד הביטוי המפורסם.

ההקבלה השנייה בין שתי מערכות הבחירות נוגעת לאופי הקמפיין שבחרו המתמודדים לנהל ביניהם.

בניגוד למערכות הבחירות אשר קדמו לה, ב-1828 הצעות המדיניות כלל לא עמדו בבסיס הקמפיינים. במקום זאת, המועמדים עסקו אחד באופיו של היריב ובעיקר בפרטים שנויים במחלוקת מחייהם האישיים. במחנה אדאמס נטען שלג'קסון התזזיתי אין את הטמפרמנט הדרוש לתפקיד כה חשוב כמו נשיא ארה"ב (נשמע מוכר למישהו?). בנוסף, הקמפיין פרסם את העובדה שאשתו של ג'קסון, רייצ'ל, נישאה לו בטרם קיבלה אישור לגירושיה מבעלה הראשון, ועל כן השניים "נישאו בחטא". בתגובה, הפיץ מחנה ג'קסון סיפור שקרי על כך שאדאמס ואשתו חיו ביחד לפני שהם התחתנו (טאבו באותה תקופה) ושאדאמס עסק בהימורים בעת ששימש כנשיא.

האמריקאים בחרו בכַריבְּדיס – הם הלכו על אנדרו ג'קסון. האם זה השתלם להם?

קיים פער עצום בין התודעה שנוצרה סביב ניצחונו של ג'קסון לבין נשיאותו בפועל. תודעתית, הייתה הבחירה בו סמל להרחבתה ולחיזוקה של הדמוקרטיה בארה"ב, והוכחה לכך שגם אנשים ממעמד נמוך כמוהו, אשר מוכנים להילחם עבור אלה שלא נולדו לחיים של עושר, יכולים להחזיק במשרה שעד אז הייתה רק בידי אריסטוקרטים. לעומת זאת, נשיאותו בפועל הייתה קטסטרופלית למדי.

ראשית, ג'קסון נהג בברוטליות במתיישבים הילידים. בשנת 1830 הוא העביר את "חוק הסרת האינדיאנים" (The Indian Removal Act). החוק הפקיע מהשבטים בדרום מזרח ארה"ב את אדמותיהם, והעביר אותם בטרנספר למערב היבשת. המעבר בוצע בחורף שבין 1838 ל-1839, ובמסגרתו קפאו למוות כ-4,500 בני שבט הצ'ירוקי (כרבע מבני השבט). הדרך בה הם הוצעדו מכונה כיום "שביל הדמעות" (Trail of Tears). המהלך הינו אחת מהסיבות לכך שרבים מהמתיישבים הילידים בארה"ב מסרבים עד היום להשתמש בשטר 20 הדולרים, עליו מתנוססים פניו של ג'קסון.


שנית, ג'קסון החליט לבטל את הבנק המרכזי של ארה"ב, ולהעביר את סמכויות הדפסת הכסף ואת המימון לבנקים קטנים בכל רחבי ארה"ב. הסיבה לכך הייתה חששו שמוסד זה יממן את הקמפיין של מתנגדיו כאשר יתמודד לקדנציה שנייה לנשיאות. באופן לא מפתיע, התוצאה הייתה אינפלציה גואה. הבנקים הקטנים הדפיסו בחדווה שטרות רבים, ותוך ארבע שנים עלה סך הכסף בכלכלה מ-10 מיליון ל-149 מיליון. התפתחות זו הובילה למשבר כלכלי עמוק אשר שרר במשק עד שנת 1843 (הרבה אחרי שג'קסון סיים את תפקידו). הבנק המרכזי הושב על כנו רק בשנת 1907.

פרסומת פצצה

האמריקאים לא תמיד העדיפו את מועמד השינוי על מועמד הסטטוס קוו. דוגמא בולטת לכך הן הבחירות של 1964, אשר התקיימו קצת פחות משנה אחרי רצח הנשיא ג'ון קנדי. בצד הדמוקרטי עמד לינדון ג'ונסון, סגנו של קנדי, אשר הושבע לנשיאות לאחר הרצח. בצד הרפובליקני ניצב מועמד אולטרה שמרן – בארי גולדווטר.

בין הילארי קלינטון כיום ולינדון ג'ונסון ב-1964 עוברים מספר קווים מחברים. שניהם הגיעו למועמדות לנשיאות כפוליטיקאים מנוסים. קלינטון הייתה אשת נשיא מעורבת במיוחד בפוליטיקה, סנאטורית מטעם מדינת ניו יורק ושרת חוץ. ג'ונסון כאמור נבחר לסגנות הנשיאות ב-1960, ועוד קודם לכן הוא כיהן בקונגרס במשך 23 שנים – 12 שנים כחבר קונגרס ו-11 שנים כסנאטור מטעם מדינת טקסס.

משמעותית יותר היא העובדה שגם קלינטון וגם ג'ונסון ניחנו בסגנון כוחני. בשנת 2014 פרסמה רשת התקשורת פוליטיקו ידיעה לפיה שלאחר ההפסד בפריימריז ב-2008, גיבשה קלינטון מעין "רשימת קיל ביל". הרשימה הכילה את שמות כל הסנאטורים וחברי הקונגרס הדמוקרטיים, עם דירוג של 1 עד 7, כאשר 1 סימן את "הנאמנים ביותר", ו-7 סימן את "הבוגדניים ביותר".

קו פעולה זה, אשר נועד להלך אימים על אנשי המפלגה, שאב ככל הנראה השראה מג'ונסון. כנשיא, נהג ג'ונסון להיפגש פנים מול פנים עם גורמים אשר סירבו לשתף פעולה עם מהלכים שניסה לקדם. כשמחמאות, תמריצים והטבות לא הועילו, הוא נהג לעבור לאיומים. ממרום גובהו - 1.92 מטרים (שני רק ללינקולן שהתנשא ל-1.93 מטרים), היו הצהרותיו בדבר חיסול הקריירה הפוליטית של אלו שיתנגדו לו מרתיעות במיוחד. טקטיקה זו זכתה לכינוי "טיפול ג'ונסון" (The Johnson Treatment).

בצד השני של המתרס, הדמיון הוא חלקי. בניגוד לטראמפ, גולדווטר היה פוליטיקאי מכהן (שימש כסנאטור מטעם מדינת אריזונה). בנוסף, בעוד שטראמפ הוא פופוליסט, גולדווטר היה שמרן אידיאולוגי מובהק. במובן הזה, הוא יותר דומה לטד קרוז, יריבו של טראמפ בפריימריז.

אך יחד עם זאת, ובדומה לטראמפ, גולדווטר לא באמת השתייך לממסד הרפובליקני, והוא הימם את כולם כאשר גבר בפריימריז על פייבוריטים כמו מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל מישיגן ג'ורג' רומני (אבא של מיט). בנוסף, גם הוא היה ידוע באמירות אקסצנטריות ושנויות במחלוקת. הוא "ירה בתוך הנגמ"ש" כאשר כינה ב-1960 את הנשיא הרפובליקני דוויט אייזנהאואר "ניו דיל של הכל בדולר". שנה מאוחר יותר, הוא ציין שלעתים הוא חש צער על כך שלא ניתן לנסר את החוף המזרחי של ארה"ב (בו מתגוררת האליטה הליברלית) ולתת לו לצוף אל עבר האוקיאנוס.

באותה מערכת בחירות, שמו להם הדמוקרטים למטרה להפוך את חוסר שיקול הדעת של גולדווטר לנושא החשוב ביותר. במהלך הקמפיין, הפגין גולדווטר נכונות להשתמש בנשק גרעיני במגוון תרחישים. בתגובה, ניסה ג'ונסון להציג את גולדווטר כמשוגע אשר עלול ללחוץ על הכפתור ולגרור את ארה"ב למלחמת גרעין עם ברה"מ.

כאשר מטה גולדווטר פרסם את הסיסמא: "In your heart, you know he's right", הגיב מטה ג'ונסון עם הסיסמא: "But in your guts, you know he's nuts". לאחר מכן הגיע "תשדיר החרצית", בו קולה של ילדה קטנה הסופרת את עלי פרח החרצית מתחלף בקול גבר הסופר לאחור, ואז פטרייה גרעינית וקול פיצוץ הולמים את המסך:


האמריקאים בחרו בסקילה – הם הלכו עם לינדון ג'ונסון. האם זה השתלם להם?

במובנים מסוימים, הנשיאות של ג'ונסון הייתה החשובה ביותר במאה ה-20 אחרי זו של פרנקלין רוזוולט. שורת חקיקות שקידם, אשר כונתה "החברה הגדולה" (The Great Society), שינתה ללא היכר את המציאות הפוליטית בארה"ב. עוד לפני הבחירות של 1964, העביר ג'ונסון את חוק זכויות האזרח, אשר שם קץ לסגרגציה בין השחורים והלבנים בדרום. לאחר הבחירות, הוא חתם על חוק זכויות ההצבעה, אשר הפך לבלתי חוקיות פרקטיקות של מדינות הדרום שתכליתן הייתה מניעת הצבעה של שחורים. לבסוף, ג'ונסון הרחיב באופן ניכר את מדיניות הרווחה, כאשר משמעותיות ביותר היו תוכניות אשר העניקו ביטוח רפואי לאוכלוסיות ספציפיות: MEDICARE לקשישים ו-MEDICAID לעניים.

אבל על כל הישגיו של ג'ונסון מעיב כתם שחור והוא מלחמת וייטנאם. בימיו, הוסלמה משמעותית המעורבות האמריקאית בווייטנאם, מעורבות אשר החלה בתקופת קנדי. מטרתה הייתה לסייע לממשלה הלאומנית בדרום וייטנאם לגבור במלחמתה על הממשלה הקומוניסטית בצפון ועל מחתרת הוייטקונג אשר פעלה בדרום בלוחמת גרילה. כמעט 60,000 חיילים אמריקאים נהרגו במלחמה זו, בה הייתה ארה"ב שותפה פעילה עד אוגוסט 1973. על אף שגם ניקסון, מחליפו של ג'ונסון, המשיך את מדיניותו בקדנציה הראשונה שלו, בדברי הימים של הפוליטיקה האמריקאית, המלחמה תיזכר לעד כ"מלחמתו של ג'ונסון".



מדוע תמך ג'ונסון במלחמה? הסברים רבים לשאלה זו מצביעים על כך שג'ונסון הגיע מטקסס, מדינה בה תעשיות הנשק היו דומיננטיות במיוחד, ושהוא היה בקשרים ענפים עם ראשי תעשיות אלו. מלחמת וייטנאם הייתה כשמן בעצמותיהן של אותן תעשיות. הממשל האמריקאי צרך את מוצריהן בכמויות אדירות, לאורך כל שנות מלחמת וייטנאם. בנוסף, מדינות אחרות בעולם זכו להתרשם מביצועי הנשק בזמן המלחמה, ועל כן גם ייצוא הנשק האמריקאי זינק בשנות המלחמה ולאחריה.

לא תמיד יש תשובה נכונה
אם כן, מה מלמדת אותנו ההיסטוריה? כיצד היא יכולה לסייע לאזרחי ארה"ב אשר נדרשים לבחור בין סטטוס קוו ושינוי קיצוני? מיהי הגרועה מבין השתיים, סקילה או כַרִיבְּדיס?

נשיאותו של אנדרו ג'קסון היא צופר התרעה לאלו החושבים שהבחירה בכַריבְּדיס היא העדיפה. היא מזכירה לנו שקל להתמסר לתסריטים בהם הספינה צולחת את המערבולת ומפליגה בבטחה להמשך דרכה, תוך התעלמות מההשלכות הרות הגורל של היסחפות. היא מדגישה בפנינו שסטטוס קוו, כמו למשל הבנק הפדרלי של ארה"ב, מתגבש לא רק בגלל קשרי הון-שלטון אלא גם כדי להקנות יציבות ולהתמודד עם אתגרים אדירים, ושכאשר בועטים בסטטוס קוו בעיטת בננה, האתגרים נעשים קשים מנשוא.

לעומת זאת, שנותיו של לינדון ג'ונסון הן קיתונות של צוננים בפני אלו שחושבים לבחור בסקילה. הן מלמדות אותנו שגם בתוך גבולות הוודאות של הסטטוס קוו, תמיד קיים מימד של אי ודאות. אודיסאוס ידע שסקילה תטרוף שישה מאנשיו, אבל לא שיער בנפשו שהם יהיו ששת אנשיו הטובים ביותר. באופן דומה, היו רבים מודעים לקשריו של ג'ונסון עם קבוצות אינטרס, אבל לא האמינו שקשרים אלו יאפילו על האינטרס של יתר האוכלוסייה באופן כה מורבידי כמו במלחמת וייטנאם.

קשה להעריך עד כמה חמורות במציאות ההשלכות השליליות של הסטטוס קוו, כמו שחיתות וחוסר שקיפות. באופן דומה, קשה אולי אף יותר לאמוד באופן מדויק את ההשלכות של שינוי קיצוני, בעיקר כאשר הצעות המדיניות, כמו זו של טראמפ באשר לעזיבת נאט"ו, הן כאלה שלא נשקלו ברצינות ב-70 השנים האחרונות. התקשורת מתעלמת משני ההיבטים אלו, או מוציאה אותן מפרופורציה (תלוי את מי שואלים), והיא אינה מקור מהימן בעיני רבים.

לכולם ברור שהשנה עומדות לבחירה שתי חלופות רעות, אבל הן כה שונות זו מזו עד שקשה להשוות בין מגרעותיהן. כשטראמפ זורק לאוויר הצהרות בדבר ענישת נשים הרות שמבצעות הפלה, או מציין ברמיזה שאין זה נורא אם ארה"ב תכריז על חדלות פירעון, רבים מרגישים שאוטוטו הם נשאבים למערבולת של כַרִיבְּדיס. כשמתגלה שקלינטון עשתה שימוש במשרד החוץ לצרכים אישיים על בסיס קבוע, או שהסתירה מידע מסוכנויות הממשל, מלתעותיה של סקילה מורגשות מעבר לפינה, ומי יודע מי יהיו ששת המלחים שישלמו את המחיר היקר מכל.

הבחירה היא פחות ברורה מאליה מכפי שרבים מאיתנו אולי חושבים.


עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? בקרוב תידרשו בעצמכם לבחור בין סקילה וכַריבְּדיס!
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)

פוסטים קודמים
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

3 תגובות:

  1. ראשית, באמת מדובר במועמדים כל כך גרועים מה שמקבל ביטוי בסקרי הפופולריות או יותר נכון חוסר הפופולריות שלהם.
    בניגוד להיסטוריה של העשורים האחרונים כאן העמדות של המועמדים מתהפכות. במדיניות פנים הרעיונות של טראמפ החל מחדלות פירעון, חסימת סחר וסכסוך אתני פנימי יובילו את ארה''ב לאסון. מנגד, דווקא במדיניות חוץ הוא מוביל קו שפוי יחסית של הימנעות ממלחמות, אי מחויבות אוטומטית לבלטיות או לנאט''ו ויחס סקפטי וריאלי לסכסוך הישראלי-ערבי.
    אצל קלינטון המצב הפוך. במדיניות פנים היא צפויה להיות מאוזנת וממסדית כמו בעלה, מנגד, במדיניות חוץ היא ניצית ומעוררת מדנים. היא נתונה להשפעה של הניאוקונים והקומפלקס התעשייתי צבאי ובראשם לוקהיד מרטין. מישל פלורנוי צפויה לקבל מינוי משמעותי בקבינט, יתכן משרד ההגנה, ולשרת החוץ תתמנה ככל הנראה ויקטוריה Fuck the EU נולנד, האשה של רוברט קייגן מהניאוקונים המשפיעים ביותר.
    אבל ככל הנראה הסוגיה הכי קריטית וזו שצריכה להבריח מצביעים אל טראמפ היא יחסי ארה''ב רוסיה. בעוד שטראמפ מציג מדיניות שפויה ומתונה, הילארי כינתה את פוטין 'היטלר' וחותרת להדק את נוכחות נאט''ו סביב גבולותיה של רוסיה. להזכירכם, שני המדינות יכולות לפוצץ את העולם כולו למעלה מחמישים פעם.

    השבמחק
  2. אני ממש לא מקבל את התזה הרדודה כאילו מדובר בשתי בחירות גרועות. זוהי תזה של אנשים עצלנים שפועלים על פי צו האופנה.
    בעוד טראמפ הוא אדם פופוליסט, שקרן, ריק מתוכן שמסוכן לתת לו כוח בידיים ומעולם לא הראה ולא מיליגרם רצון לבנות ולתמוך במי שאינו הוא - הילרי קלינטון היא אדם שהצטיין בכל תפקיד שאי פעם ביצעה. היא הייתה מזכירת מדינה מאוד פופלארית וחברת סנאט מאוד אפקטיבית. כאשר קלינטון אינה מתמודדת היא מקבלת שבחים רבים משני צידי המתרס והביקורת צצה רק כאשר נותנים לה, אישה רחמנה ליצלן, אפשרות לעמוד בראש הפירמידה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ראשת, אתה לא מתמודד עם השחיתות המוכחת של שושלת קלינטון.
      שנית, במה בדיוק היא הצטיינה? כשלא הצליחה להעביר את הביטוח הרפואי שהיה הבייבי שלה כאשר הייתה הגברת הראשונה? או שמא בניסיון המסוכן שלה לדחוף את אובמה למלחמה מטופשת בסוריה בה כוחות ארה''ב ישמשו כחיל האויר של אל קעידא?

      מחק