יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

עימות חזיתי / דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה




התאוששתם מהמעידה של קלינטון? מצוין, כי הדרמה רק מתחילה.

ביום שני, ה-26 בספטמבר, ייערך העימות הנשיאותי הראשון בין הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. זו תהיה הפעם הראשונה במרוץ הנוכחי בה השניים יחלקו במה ויתמודדו זו מול זה, ראש בראש, באחד מהאירועים המסקרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית של בחירות לנשיאות. אם עד כה שמענו את המועמדים מטיחים זה בזה העלבות מעל במות וקהלים ידידותיים, הרי שהפעם תהיה לנו הזדמנות לראות אותם עושים זאת פנים אל מול פנים.

עימותים הם באופן מסורתי אחד מרגעי השיא של מרוצים לנשיאות. היכולת לחזות במועמדים מתווכחים זה עם זה ומגיבים זה לזה נתפסת בעיני רבים כהזדמנות לבצע השוואה הוגנת ולגיטימית. מי שהרשים יותר, טעה פחות, הכה את יריבו שוק על ירך, ובעיקר הצליח להיראות יותר "נשיאותי", הוא בהכרח המועמד המתאים מבין השניים לשמש כנשיא, הלא כן?

המציאות היא כמובן הרבה יותר מורכבת. היכולת לגבור על יריב בעימות מסוים אינה בהכרח אינדיקציה משמעותית למידת הכשירות לשמש כנשיא. היכולת להציג רעיון אחד טוב יותר מאחר, אין בו כדי להכריע באופן חד משמעתי שאכן אותו רעיון עדיף על משנהו. גם סגנון, בקיאות בפרטים ומהירות מחשבה אינם בהכרח קריטריונים ליכולת קבלת החלטות, לחזון, או למנהיגות.

יחד עם זאת, במערכת הבחירות הנוכחית יש תחושה אחרת באוויר. הקונפליקט בין המועמדים מצטייר כהרבה פחות אידיאולוגי. קווי המדיניות הנדונים, כמו בניית חומה עם מקסיקו ואיסור על הגירה מוסלמית, הם הרבה יותר גסים משהורגלנו, והטון הוא הרבה יותר אישי ושלילי. בהופעתם המשותפת, קלינטון וטראמפ לא צפויים לנסות למכור השקפות עולם, אלא לטעון שהאדם שניצב מנגד אינו כשיר בשום אופן להיות נשיא ארה"ב.

בנסיבות אלו, כאשר אישיות המועמדים ולא השקפת עולמם היא במרכז, כללי המשחק משתנים. היכולת להצדיק אמירות עבר, לשדר קלילות וביטחון עצמי ולא להיכשל בלשון נעשים משמעותיים יותר. אחרי הכל, אם מועמד אחד טוען שבחירת האחר תהיה בגדר אסון, המינימום הנדרש הוא יכולת להדגים זאת בשידור ישיר.

לאור חשיבותם המסתמנת של העימותים הקרבים, להלן כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון, לצד התייחסות ספציפית לרקורד של כל אחד מן השניים, קלינטון וטראמפ, בעימותים עד כה.

דגשים כלליים
שפת גוף
אחד מפרטי הטריוויה המצוטטים ביותר על עימותים נשיאותיים קשור בדרך כלל לעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה: ג'ון קנדי מול ריצ'ארד ניקסון, שנת 1960. רבים אוהבים לדקלם כי מי שהאזין לעימות ברדיו חשב שניקסון ניצח, בעוד שאלו שצפו בו טלוויזיה חשבו שקנדי יצא וידו על העליונה.

במידה מסוימת, מדובר במיתוס ובקלישאה שהוצאה מפרופורציה. בשנת 1960, ל-88% מהאמריקאים כבר הייתה טלוויזיה. מאזיני הרדיו הנותרים היו בעיקר באזורים כפריים, אשר נטו לשמרנות. בנוסף, מוצאם היה על פי רוב פרוטסטנטי, כך שהייתה להם הטיה נוספת כנגד קנדי הקתולי. על כן, הקביעה שקנדי הפסיד ברמת התוכן, אך ניצח בזכות הופעתו הפיזית, הינה מטעה.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאי הנוחות הניכרת שהפגין ניקסון במהלך העימות. לכל אורכו, הוא נע בעצבנות כל אימת שהיה בעמדת המאזין, וניקה בכפייתיות את שפתו העליונה מזיעה (לימים הוא יטען שתסביך בריאותי הוא שגרם לו להזעת יתר זו). בה בשעה נראה קנדי נינוח למדי. מראית העין היא אולי לא הגורם היחיד אשר העניק לקנדי את הניצחון, אבל בשום אופן אי אפשר להתעלם מתרומתה.

שפת הגוף הנוקשה של ניקסון הייתה מעין פרולוג לבאות. ג'ורג' בוש האב הביט בשעונו בעת שנשאל שאלה, ונתפס כמזלזל במעמד ובאישה השואלת. אל גור נאנח פעם אחר פעם כאשר ג'ורג' בוש הבן השיב לשאלות, והצטייר כמתנשא וכאליטיסט.

היות והמדיום של הטלוויזיה עובר בשידור ישיר וללא כל סינון, המועמדים מפסידים לעתים נקודות עוד לפני שפתחו את פיהם. על כן הם נדרשים ליכולת שליטה ומודעות עצמית גבוהות במיוחד, תוך שהם שואפים להיראות רגועים, נינוחים וטבעיים ככל האפשר.

נחישות ורגישות                                                                                                                   
אחת המטרות העיקריות של מתמודדים בעימות נשיאותי היא לבדל את עצמם מיריבם. דרך מתבקשת לביצוע משימה זו היא הבעת מחלוקת והסתייגות מדברים שאומר היריב. ככל שיקפיד המועמד לסתור את יריבו ולהציג ראיות לכך שדבריו הם עורבא פרח, כך הוא ידגים טוב יותר חשיבות הבחירה בו לתפקיד על פני יריבו.

ההתנצחות עם היריב אינה נמדדת רק בכמות, אלא גם באיכות. בעוד שחשוב להפגין ידע אינטלקטואלי ועובדתי, רצוי לעתים גם להתנסח בצורה עממית, אשר שוברת את הרצף המעונב של האירוע ומזכירה לקהל שהמתמודדים הם גם בני אדם.

ב-1980, כאשר רונלד רייגן נדרש להגיב להאשמות שהטיח בו ג'ימי קארטר על שאינו תומך בתוכניות רווחה, הוא אמר בפתח תשובתו "הנה אתה שוב מתחיל" (Here you go again). ב-2012, כאשר ג'ו ביידן התבקש לענות לטענותיו של פול ראיין על ביטחון לאומי בעימות הסגן נשיאותי, הוא פתח במשפט "עם כל הכבוד, אלו הן שטויות במיץ עגבניות" (A bunch of Malarkey). 



בעת הנחתת מהלומות על היריב, חשוב לנסות שלא להיתפס כתוקפן, שכן אגרסיביות יתר יכולה להוות חרב פיפיות עבור המועמד שנוקט בה. דוגמה בולטת לכך עשויה להתקבל בעימותים הנערכים בפורמט "אסיפת הבוחרים" – ה"Town-Hall" (כך צפוי להיערך העימות השני בין קלינטון וטראמפ). בפורמט זה, בו רשאים המועמדים לנוע תוך כדי דיבור, עלולה התרסה באמצעות קרבה פיזית ליריב להיתפס כבריונות והליכת אימים. תשאלו את אל גור (בקטע למטה) ומיט רומני, כפי שניתן לראות בשני המקרים הבאים:


בנוסף, רצוי להשתדל שלא להיראות מתנשא או מחנך אל מול המועמד היריב. גם כאן אפשר להזכיר את ההיאנחויות של אל גור בסוף כל משפט של ג'ורג' בוש הבן. דוגמה נוספת היא העימות הסגן נשיאותי בין ג'ורג' בוש האב לג'רלדין פררו בשנת 1984. בוש בחר להתחיל משפט במילים "הרשי לי לסייע לך עם ההבדל בין שני המקרים". הנזיפה של פררו לא אחרה לבוא:


משפטי מחץ
עכשיו אנחנו מגיעים לקצפת. אחרי שמועמדים מצליחים להיראות נינוחים, להשיב לשאלות בקור רוח, להלום ביריב ולא להיכוות בתהליך, הם צריכים לנסות ליצור רגעים בלתי נשכחים. אלו יזכו אותם בכותרות בבוקר שלמחרת, ויסייעו למצב ולמתג אותם באופן בו הם חפצים. אמצעי מרכזי להשגת מטרה זו הוא "משפט מחץ", או בלשון האמריקאים: "Zingers" או: " Liners One".

התזמון למשפט שכזה יכול להיות מגוון. רונלד רייגן לדוגמה, נעזר ב-1980 בנאום הסיכום שלו כדי להשחיל את השאלה שהדהדה בלבם של בוחרים רבים: "האם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני 4 שנים". לעומתו, לויד בנטסן, המועמד הדמוקרטי לסגנות בשנת 1988, ניצל את העובדה שיריבו, דן קוויל, בחר להשוות את עצמו לג'ון קנדי (לאור הגיל הצעיר בו שניהם התמודדו) והשיב לו במילים הזכורות ביותר בהיסטוריה של עימותים נשיאותיים: Senator, You're no Jack Kennedy.


משפטי מחץ לא חייבים להתקבל רק באמצעות תקיעת רומח בלבו של היריב. במקרים רבים, דווקא הומור עושה את העבודה. בשנת 1984, כאשר נשאל רונלד רייגן (שכמו שכבר הבנתם, היה מתעמת לעילא ולעילא) על גילו המתקדם, הוא השיב שגיל לא צריך להוות קריטריון, ושלו באופן אישי אין כוונה להשתמש בנערותו ובחוסר ניסיונו של יריבו, וולטר מונדייל, כנגדו. העובדה שמונדייל היה אז בן 56, ושימש קודם לכן כסגן הנשיא של קארטר, רק העצימה את האפקט הקומי.


ההומור אפילו לא חייב להיות על חשבון היריב, שכן לעתים גם הומור עצמי עושה את העבודה. בעימות של שנת 1992 התמודדו לראשונה בהיסטוריה שלושה מועמדים: ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו. האחרון ניחן בין היתר באוזניים גדולות, אשר הפכו עם הזמן להיות סימן ההיכר שלו. במהלך משפט הסיכום שלו, הוא אמר שהממשלה חייבת לגבות מיסים בכדי לשפר את מצב האומה, וכי אם יש דרך הוגנת יותר לעשות זאת, "כולי אוזן" (I'm all ears).

דגשים על שני המועמדים
בפתח הדברים, חשוב לציין נתון חשוב. אמנם המועמדים התמודדו בעבר בעימותים נשיאותיים (שניהם בשנה החולפת, קלינטון גם בשנת 2008), אבל אלו נערכו רק במסגרת הפריימריז. העימותים לבחירות הכלליות נוטים להיות מאופקים ורשמיים יותר. יחד עם זאת, מצפייה בשני המועמדים בעימותים בהם השתתפו שניהם עד כה, מתבקשות בכל זאת מספר מסקנות.

הילארי קלינטון                                                                                 
לעין בלתי מזוינת, ניכר כי בכל הנוגע לעימותים, קיימות "שתי הילארי קלינטון".

קלינטון הראשונה היא זו שמגיעה לעימותים נחושה. זו שתוקפת את יריביה באמצעות נתונים מדויקים, שפת גוף בטוחה ורמיזות באשר להיעדר שיקול הדעת של מתחריה. זוהי עורכת הדין אשר הייתה ערה כל הלילה בבניית תיק התביעה, והצליחה גם למצוא את האנרגיות כדי להציג בחריפות את טיעוניה. קלינטון זו תתגלה בעימותים על פי רוב כאשר היא נמצאת בפיגור וכאשר היא יודעת שאין לה מה להפסיד. כאילו היא מבינה שהיא ורק היא יכולה להוציא את עצמה מהבור אליו נקלעה, ושאסור לה לוותר על שום הזדמנות לשפר את מצבה בדעת הקהל.                                                                                                                                                  
מודל זה של קלינטון כמתעמתת התקיים במשך רוב ימי הפריימריז הדמוקרטיים בשנת 2008. למרות שהייתה פייבוריטית בראשית הדרך, היא מצאה את עצמה בפיגור ניכר מול הסנאטור הצעיר מאילינוי, ברק אובמה, ונאלצה לעלות כאנדרדוג לכל עימות שנערך אחרי הבחירות באיווה. קלינטון אמנם אף פעם לא סגרה את הפער, אבל הופעות מוצלחות שלה בעימותים השאירו אותה במרוץ, ואפשרו לה לנשוף בעורפו של אובמה כמעט עד סוף הפריימריז.

קלינטון השנייה היא זו שנוקטת במשנה זהירות. היא זו שנותרת פאסיבית לאור הצהרות פומפוזיות של יריביה, הן כאשר מדובר במדיניות, והן כאשר מוטחות בה מתקפות אישיות. היא זו שמנסה להגן על עצמה ללא שילוב של מתקפת נגד מתוחכמת, וזו שמשיבה לשאלות בטון מתנצל. זו קלינטון שהולכת על בטוח, שרוצה להימנע מטעויות בלתי מחויבות, ולהקפיא את ההתמודדות בנקודתה הנוכחית. במילים פשוטות: זו קלינטון כאשר היא מובילה בבטחה בסקרים.

גרסה זו של קלינטון נצפתה לאורך רוב שלבי הפריימריז בשנה החולפת. העובדה שברני סנדרס החל לצבור מומנטום אמנם לא הכניסה אותה ללחץ, אבל תגובתה התאפיינה בנאיביות. ההבנה שסנדרס נתפס כיקיר הצעירים גרמה לה להימנע מלתקוף אותו חזיתית. לעומת זאת, כאשר סנדרס היה זה שתקף ודרש ממנה לפרסם את תמלילי ההרצאות שהעניקה לוול סטריט, היא השיבה בהתחמקות: "אפרסם את התמלילים כשיתר המועמדים יעשו זאת". רק כאשר המירוץ נעשה צמוד במיוחד, הבליחה לפרקים קלינטון הישנה והטובה, ותקפה את סנדרס על רקע התבטאויותיו.

אם לשפוט לפי הסקרים, קלינטון מתקרבת לקו פרשת המים, בו היא אמורה לעבור ממגננה ומפסיביות למתקפות בלתי פוסקות. ברמת הסקרים אלו הן חדשות רעות, שכן זהו רמז לכך שטראמפ סוגר את הפער. יחד עם זאת, בכל הנוגע לעימותים, ייתכן שהמגמה השלילית דווקא הגיעה בדיוק בזמן כדי להשמיע את הגונג באוזניה של קלינטון, ולהכין את עורכת הדין הנחושה לקרב המכריע.

נקודה לסיום בהקשר של קלינטון – אימיילים ובריאות. הפרשיות יוסיפו להטיל צל ענק על מועמדותה לנשיאות, והן תרחפנה מעליה גם במהלך העימותים. אם לשפוט לפי הראיונות האחרונים, היא עדיין חסרה תשובה ניצחת לשאלות בנושא האימיילים. עליה למצוא דרך להשיב עליהן באופן אשר יעלה בקנה אחד עם העובדות, יביע את החרטה הנדרשת, ויאפשר לה להכניס את המאורעות לפרופורציה בעת ובעונה אחת. לא מן הנמנע שעתיד המועמדות שלה יוכרע במידת יכולתה לעמוד במשימה זו.

דונלד טראמפ
ראשית צריך לומר את המובן מאליו: מעולם לא דרכה כף רגלו של מועמד כמו דונלד טראמפ על במת העימות לבחירות הכלליות. המצרף הלשוני הנמוך, תנועות הידיים הבלתי פוסקות ובעיקר העלבונות הבלתי מעודנים ליריביו – כל אלה כלל אינם קיימים בספר העימותים לנשיאות. כידוע, כמו בכל תחום אחר של הפוליטיקה האמריקאית, גם כאן נראה כי טראמפ מתיימר לכתוב מחדש את הספר.

במובן מסוים, סביר להניח שכדאי לו להמשיך בדרך זו. בעימותים הראשונים בפריימריז הרפובליקניים, אשר התמקדו במדיניות ובאידיאולוגיה, הוא היה אבוד. בעוד שאחרים הסבירו בפרוטרוט היבטים של חברה, של כלכלה ושל מדיניות חוץ, הוא היה נראה משועמם למדי. כשקיבל את זכות הדיבור, לא היה לדבריו כל ערך מוסף. הסקרים אמנם העניקו לו יתרון קל על הופעתו, אבל זה נבע בעיקר מהעובדה שהוא גיבש לו עדת מעריצים נאמנה, בעוד ששאר הקולות התחלקו בין יתר יריביו.

בהמשך, ככל שהפכו העימותים לג'ונגל, התחוור לכולם כי בזירה יש רק אריה אחד. כל מתקפה שהופנתה אליו זכתה בתגובה חריפה פי חמש, ולעבר כל יריב שוגרה העלבה שנתפרה בדיוק לפי מידותיו. גם האינסטינקטים של טראמפ הוכיחו את עצמם כעדיפים על פני אלה של השאר. כך למשל, באחד מהעימותים הוא נאלץ להתמודד מול מתקפה משולבת של טד קרוז ומרקו רוביו, ולהגיב במקביל לשניהם. קרוז נואם כמו שחקן שייקספירי ורוביו מסוגל לדקלם אנציקלופדיות, אבל היכולת של טראמפ להאיר את רוביו באור מגוחך, ולהוציא במקביל את קרוז מאיזון, סייעה לו לקבור את שניהם, כפי שניתן לראות בקטע הבא:


נשאלת השאלה, האם סגנון זה של טראמפ ישרת אותו נאמנה בעימות נשיאותי לבחירות הכלליות. כאמור, מדובר בפורום מכובד ורשמי יותר, עם כללים נוקשים ועם מנחים שעל פי רוב מקפידים ביתר שאת על הפרוטוקול. במסגרת שכזו, עלול טראמפ להצטייר כלא נשיאותי. נסו לרגע לדמיין מתקפה של טראמפ על שאלת בריאותה של קלינטון, תחת המסווה הקבוע של "הרבה אנשים מדברים על זה". השאלה, גם אם בבסיסה הינה לגיטימית, עשויה להיתפס כסקסיסטית ורדודה במעמד העימות.

גם אם לא ניתן להתחמק מהעלבות ומתקפות נמוכות, נשאלת השאלה האם הוא יוכל לייצר גם רגעים שיעבירו בלבבות הצופים תחושות של עליונות רוח ומנהיגות שקולה?

התשובה היא כן, בערך. ישנו רגע אחד הזכור במיוחד מהעימותים בפריימריז. מדובר ברגע בו טען קרוז שערכיו של טראמפ הם "ערכי ניו יורק" (New York Values), אשר הינם ליברליים ומנותקים מיתר ארה"ב. בתשובתו לקרוז, אשר ניתנה בקול נמוך ורציני, טראמפ דיבר על אורך רוחם של תושבי העיר ניו יורק ב-9/11, ואז תקף את קרוז על דיבר בסרתם שלכאורה.


אם מתעלמים מנאומים שהעביר טראמפ באמצעות טלפרומפטר, רגע זה הוא אחד הבודדים במהלך כל הקמפיין בהם הוא הצליח להצטייר כנשיאותי, לפחות במובן המסורתי של המילה. אלא שכאן היה זה בזכות קרוז ש"הרים לו להנחתה". המשמעות היא שעד כה, נזקק טראמפ לשגיאות בלתי מחויבות של היריב כדי להתעלות ולשדר רצינות. האם הוא יזכה לחסד שכזה מקלינטון במהלך העימותים? במילותיו של גיא זוהר: אולי. ואולי לא. נחכה ונראה.

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? קדימה, עימות, רק אני ואתם
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)


פוסטים קודמים
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

3 תגובות:

  1. תענוג לקרוא את התאורים, מלאכת מחשבת.יהיה ממש חבל אם לא תעבור לפרשנות פוליטית לאחר הבחירות. אתה בהחלט יכול לעשות קריירה בתחום בעשרות השנים הבאות, זה תחום שמקבלים בו הרבה הצעות שוחד :-) .

    אנחנו ב 2016 והמתמודדים יוצאי דופן ביותר גם לגבי נבחרי העבר וגם בהשוואה לכל המתמודדים שעמדו נגדם. למרות שהגיל הממוצע של שניהם גבוה משל רונאלד ריגן שניהם נראים הרבה יותר מלאי חיים והרבה יותר ילדותים טיפשים וחסרי נסיון והתאמה ולא משרים אמון ובטחון. כל כך שונים מריגן, אני לא יכול לדמיין לעצמי את ריגן עובר מסך כיום, למרות שהוא הרבה יותר מנוסה פוליטית ובשו-ביז משניהם גם יחד ונחשב לאחד הנשיאים הטובים ביותר שהיו לארה"ב במאה ה 20.

    העימותים בין שני מתמודדי הנשיאות הם פחות הצגה ויותר דיון עניני על נושאים. לא תהיה לטראמפ אפשרות להציג הצגות ולהתחכם. זריקת עקיצות תהיה מוגבלת. יש גם להניח שלצוות של קלינטון יהיה משקל בלקבוע את הסיגנון של העימות ולדאוג שהוא יתאים יותר להילרי. הצרה של הילרי כשהיא מתחממת ועוברת להתקפה שהיא כבר נשמעת ארכאית, הסגנון שלה מתאים לשנות ה 90 והוא מלא סטריאוטיפים נדושים, אם היא תתחיל להתלהב טראמפ ידע להשתמש בתגובות שלה להנחתות, הוא חריף במשחק ויכוחים וזה השטח שלו.

    טראמפ הראה כבר מספר פעמים שאין לו עניין וכוח ריכוז להעמיק בנושאים רציניים והוא יתחמק מדיונים מעמיקים. כשאדם לא רוצה לדבר על חולשותיו הוא מתקיף.
    הפער עומד כרגע על 2.2 אחוז בRCP וגם במדינות המתנדנדות הפער נסגר, גם בפלורידה החשובה

    השבמחק
  2. תודה רבה על המחמאות אורי, שמחתי לקרוא גם את תוספת הפרשנות שלך!

    אכן הסקרים הולכים ומתהדקים. במצב זה, לעימותים בהחלט יש פוטנציאל להוות נקודה מכרעת בבחירות בעיני בוחרים רבים.

    השבמחק
  3. אני רק מנסה לדמיין את התגובה של הילארי כאשר טראמפ יאשים אותה על הבמה בכיסוי הפשעים המיניים של בעלה ורדיפת המתלוננות השונות.

    השבמחק