יום שני, 14 בנובמבר 2016

על פרשת דרכים / אודות תוצאות הבחירות והשלכותיהן



אנחנו נשארים במפה, היא פשוט קצת אחרת
לפחות לפי הסקרים, הניצחון של טראמפ הוא הפתעה. גם נייט סילבר, אשר העניק לטראמפ את הסיכוי הגבוה ביותר לזכייה (כ-30% בערב הבחירות), לא הניח שהוא פייבוריט. גילוי נאות: עבדכם הנאמן הלך עם סילבר, ולכן גם אני הערכתי ביני לבין עצמי שקלינטון תסחוט ניצחון דחוק, אם כי הבנתי ש-30% הם סיכוי לא רע בכלל.

אלא שאם עצם הניצחון של טראמפ הוא מפתיע, האופן בו הוא ניצח אינו מפתיע כלל. אם מתעלמים מאוהיו ומפלורידה הצמודות בלאו הכי, ההישג של טראמפ הוא ההעברה של ויסקונסין ופנסילבניה (וככל הנראה גם מישיגן) לצד הרפובליקני. על הפוטנציאל של טראמפ להצלחה באזור זה של ארה"ב כתבתי אי שם בחודש אפריל, ופרשנים רבים הציגו טענות דומות.

עובדי הצווארון הכחול במדינות אלו הם המפסידים הגדולים של הגלובליזציה והסחר החופשי. אם בשנות ה-50 וה-60 יכלו רבים מהם להתפרנס בכבוד גם ללא רכישת השכלה על-תיכונית, הרי שקריסת תעשיות הייצור והפלדה שמטה מידיהם את מטה לחמם. מאז סוף שנות ה-80 הם מצביעים לדמוקרטים כברירת מחדל, שכן אלה דואגים להם ל"פירורים" בדמות רווחה ושכר מינימום, אבל טראמפ הוא הראשון שהבטיח להם את מה שהם באמת רוצים – חזרה לימי הזוהר.

נשאלת השאלה: האם הם באמת צפויים לחזור לשם? לעניות דעתי, התשובה היא לא.

כלכלה בינלאומית איננה דבר שניתן לגלגל לאחור. כיום מתקיימים תנאים אובייקטיביים, כמו עלויות ייצור נמוכות במקומות אחרים בעולם, אשר לא יאפשרו לארה"ב לחזור למעמדה כענקית ייצור בתעשיות הLow-Tech. יחד עם זאת, אין להקל ראש בקשר הבלתי אמצעי שיצר טראמפ עם האוכלוסיות הללו, ולא רק בזכות אמירותיו השנויות במחלוקת.

המעבר של מדינות "חגורת החלודה" מהדמוקרטים לרפובליקנים הוא בגדר "ליקוי מאורות" בפוליטיקה האמריקאית. בהינתן שהרפובליקנים ימשיכו להתעצב בדמותו של טראמפ, לא מן הנמנע שמדובר במעבר קבוע של המדינות הנ"ל "מכחול לאדום", בדיוק כפי שווירג'יניה, נבאדה וקולורדו עשו את המעבר ההפוך בשנות אובמה.

כעת הדמוקרטים יהיו אלו שינסו לצייר את המפה מחדש. יהיה עליהם לכבוש מדינות כמו צפון קרוליינה וג'ורג'יה, בהן קהילות האפרו-אמריקאים הן גדולות, או אריזונה וטקסס בהן הנתח ההיספאני באוכלוסייה הולך וגדל. העובדה שבכל האזורים הנ"ל מתקיימת הגירה חיובית מתמדת של צעירים משכילים עשויה אף היא לסייע להם. יחד עם זאת, שינוי שכזה יכול להמשך שנים, בדיוק כפי שקרה לרפובליקנים עם מדינות "חגורת החלודה".

אם לפני הבחירות הללו הנחנו שלדמוקרטים יש עדיפות במפה האלקטורלית, הרי שבמציאות החדשה הם כנראה בעמדת נחיתות.

מורשתי תמורת סוס


אם יש מישהו שתוצאות הבחירות הללו כואבות במיוחד עבורו, זולת הילארי קלינטון, זה הנשיא המכהן ברק אובמה. זכייתו של טראמפ, ביחד עם שמירת הרפובליקנים על הרוב בשני בתי הקונגרס, מבטיחה שמרכיבים משמעותיים ממורשת אובמה יחוסלו בעתיד הקרוב. זאת כאשר ברור שאם התוצאה הייתה הפוכה, וקלינטון הייתה נבחרת, הישגיו היו הופכים להיות כמעט בלתי הפיכים.

רפורמת הבריאות, גולת הכותרת בהישגיו של אובמה, נמצאת על עברי פי פחת. חלקים קטנים ממנה צפויים להיגנז על ידי צו נשיאותי של טראמפ. חלקים משמעותיים יותר, כמו הרחבת המימון הציבורי הקיים (MEDICAID) לצרכי מימון ביטוחי בריאות, יכולים להיות מבוטלים ברמת החקיקה. היות ולרפובליקנים אין רוב של 60 בסנאט, לדמוקרטים יש כיום כלי פרלמנטארי המכונה "פיליבסטר", אשר מאפשר להם למנוע הצבעה על חוקים מסוימים. אלא שבידי מיץ' מק'קונל, מנהיג הרוב הרפובליקני, נמצאת היכולת לבטל את הפיליבסטר אם יחפוץ בכך.

טראמפ, באופן לא מפתיע, יהיה שחקן המפתח בהקשר זה. במהלך הבחירות הוא הציג אלטרנטיבה לרפורמה, אשר עלתה בקנה אחד עם הצעות רפובליקניות שהוצגו ב-8 השנים האחרונות. יישומה יביא לכך שהביטוחים לא יהיו ברי השגה לאנשים בעלי משכורות נמוכות, יאפשר לחברות הביטוח לדחות אנשים עם מחלות קיימות מלקבל פוליסה (מה שאסור להן לעשות ברפורמה הנוכחית), ויביא לכך ש-22 מיליון אמריקאים שזכו לכיסוי רפואי בזכות הרפורמה ישובו למצב של אי ודאות רפואית.

יש סיבות טובות להאמין שטראמפ לא יאמץ הצעה זו במתכונתה הנוכחית. ראשית, בטרם נכנס לפוליטיקה, הוא הביע במספר הזדמנויות תמיכה בכיסוי אוניברסלי (Universal Health Care), שהוא כיסוי נדיב ומרחיק לכת, אפילו ביחס לרפורמה של אובמה. לאורך כל הקמפיין, המצע של טראמפ לא התאפיין בשמרנות כלכלית, ומצביעים רבים בפריימריז בחרו בו דווקא בגלל שהציע אלטרנטיבה מתונה לגישה הניאו-ליברלית. שנית, אותם 22 מיליון אמריקאים שיאבדו את ביטוחיהם אם הרפורמה תבוטל מהווים כוח אלקטורלי, ופגיעה בהם עלולה להיות בעייתית מבחינה פוליטית.

נקודת האור החיובית שתישאר מבחינתו של אובמה היא ברורה: מרגע שהוא שם על השולחן את הצורך בביטוח בריאות לאזרח האמריקאי, לא ניתן יהיה להוריד אותו ממנו. יתרה מכך, לא מן הנמנע שהמתווה בו יבחר לבסוף טראמפ יהיה דומה יחסית לרפורמה הנוכחית, כפי שהוא רמז בפגישתם בבית הלבן.

אבל להבדיל מרפורמת הבריאות, יתר המורשת של אובמה כמעט בוודאות תימחק. הפיקוח ההדוק על המערכת הבנקאית (חוק דוד-פרנק) יבוטל. ההסכמים אליהם הצטרפה ארה"ב בתחום משטר האקלים יבוטלו או לא ייושמו. הממשל החדש לא יילחם בחוקים המאפשרים אפליה כנגד הקהילה הלהט"בית. נזכיר כי מייק פנס, סגן הנשיא המיועד, העביר חוקים מפלים שכאלה בדיוק, כאשר שימש כמושל מדינת אינדיאנה.

גם בכל הנוגע למדיניות החוץ, המצב אינו מזהיר מבחינת הנשיא היוצא: אובמה עמל זמן רב לשיקום יחסי ארה"ב עם מדינות מערב אירופה. טראמפ, שהביע נכונות להפחית את מעורבות ארה"ב בנאט"ו, נמצא כרגע על מסלול התנגשות עם מדינות אלה. אובמה ניסה להוריד את גובה הלהבות מול מדינות ערב, בעוד שטראמפ עשוי לאסור על כניסת מוסלמים לארה"ב. אובמה ניסה לקדם הסכמי סחר חופשי כמו השותפות הטראנס פאסיפית; טראמפ מתכוון להוציא את ארה"ב ממסגרות הסחר הקיימות בהן היא שותפה, לרבות הסכם NAFTA.

גם כאן יש לאובמה אולי סיבה אחת לאופטימיות והיא הסכם הגרעין עם איראן. כל האינדיקציות מראות שטראמפ לא ייסוג מהסכם זה בבת אחת. הקרבה המסתמנת שלו לרוסיה, בת בריתה של איראן, והשאיפה להפחית את החיכוכים עם גורמים עוינים שאינם דאע"ש יביאו ככל הנראה לשמירה על הסטטוס קוו שאובמה מיצב בזירה זו.

עם חברים כאלה, מי צריך אויבים

קריאה מבודדת של הפסקה לעיל עלולה ליצור את הרושם שהרפובליקנים אמורים להיות באופוריה חסרת תקדים. ובכן, רושם לחוד ומציאות לחוד.

מיד עם היבחרו, הודיע טראמפ כי בראש סדר העדיפויות שלו עומדת תוכנית להשקעת טריליון דולר בתשתיות הלאומיות של ארה"ב. מהלך זה, אשר עולה בקנה אחד עם הרטוריקה הפופוליסטית של הקמפיין, הוא חלום דווקא מבחינת הדמוקרטים וסיוט דווקא עבור חלק מהרפובליקנים.

הוותיקים מקרב קוראי בלוג זה, זוכרים בוודאי שהמפלגה הרפובליקנית במתכונתה הנוכחית כוללת את הגנרל, הלוביסט והכומר. הלוביסטים, ובראשם פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים, אינם חובבים התערבות ממשלתית בכלכלה, ומתעבים את עצם המחשבה על בזבוז כספי משלם המיסים.

טראמפ אמנם הבהיר כי הוא מתכוון להשיג חלק מהמימון ממשקיעים פרטיים, אך מדיניות זו אינה צפויה לספק את מלוא ההון הדרוש. הסיבה לכך היא שחלק מהפרויקטים, כמו כבישים ותשתיות פנים עירוניות, אינם צפויים להניב רווחים, ועל כן הם לא יקרצו למשקיעים. לפיכך, כל הסימנים מצביעים על כך שהתוכנית טראמפ תדרוש השקעה ציבורית משמעותית מצד הממשלה.

חשוב לשים לב: אובמה קידם לאורך כל כהונתו השקעה מסיבית בתשתיות לאומיות, אך כשל בכך כיוון שנתקל בהתנגדות רפובליקנית. כעת, באופן די מפתיע, דווקא זכייתו של טראמפ בנשיאות עשויה לסייע בהגשמת החזון של אובמה. זהו חזון שהדמוקרטים לא היו מצליחים להגשים אפילו אם קלינטון הייתה נבחרת, לאור שליטת הרפובליקנים בקונגרס.

ההשקעה בתשתיות היא רק קצה הקרחון. טראמפ אמנם דיבר במהלך הקמפיין על קיצוץ נרחב במיסים (שהלוביסטים במפלגה יקבלו בברכה), אבל הוא גם הביע התנגדות לקיצוץ בתוכניות רווחה. בעידן של לפני טראמפ, קו מדיניות זה היה לחם חוקה של המפלגה הרפובליקנית: פול ראיין פרץ לתודעה בזכות הצעות לקיצוצים שכאלה, ומיט רומני התמודד לנשיאות על אותה אג'נדה.

על פי הפרשן השמרן דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס, הזכייה של טראמפ במועמדות הרפובליקנית מייצגת סטייה מערכי השוק החופשי של האליטה הרפובליקנית. "האזרח הפשוט חווה טלטלה מהמשבר הפיננסי, וכעת הוא מבין שהוא דווקא כן רוצה את הממשלה לצדו" כתב ברוקס בשעתו. בהחלט ייתכן (ואולי אף סביר להניח) שטראמפ לא ימלא את כל הבטחות הקמפיין שלו. יחד עם זאת, קשה להאמין שהוא יישר קו עם ראיין, מק'קונל ושות', בכל הנוגע לאג'נדה הכלכלית.

מעל ההבדלים האידיאולוגיים בין טראמפ לבין יתר המפלגה הרפובליקנית, מרחפים כמובן המשקעים האישיים. פול ראיין, מנהיג הממסד המפלגתי, הקפיד להפנות עורף לקמפיין בכל פעם שטראמפ היה בצרות.

כאשר טראמפ אמר שהשופט במשפט "אוניברסיטת טראמפ" לא יכול לשפוט אותו כיוון שהוא היספאני, ראיין טען שמדובר ב"גזענות לפי הספר" (Text book racism). כאשר ההקלטה המביכה של טראמפ על האוטובוס נחשפה, ראיין טען שהוא "מתחלחל ממה ששמע", וביום שלמחרת הבהיר שאין לו כוונה להגן עוד על טראמפ. הנשיא הנבחר לא נשאר חייב בשעתו, וצייץ כדלקמן:


המינויים המסתמנים של טראמפ לתפקידי המפתח בממשלו עולים בקנה אחד עם תדמיתו העסקית – הוא מעריך נאמנות.  ניוט גינגריץ', רודי ג'וליאני, בן קארסון וכריס כריסטי, כולם עמדו לצדו לאורך רוב שלבי הדרך (השניים האחרונים לאחר פרישתם מהמרוץ), וכעת הם יבואו על גמולם. גם יו"ר המפלגה, ראיינס פריבוס, אמנם עשה מאמץ כביר לרסן את טראמפ מחד, אך הקפיד להישאר בתיאום עמו, ועל כן גם הוא זוכה להערכתו ולהוקרתו מאידך.

מי שמעריך נאמנות מצד אחד צפוי להוקיע את מה שהוא תופס כבוגדנות מצד שני. פול ראיין, שבמשך 8 שנים גילם בדמותו את הקונצנזוס המפלגתי, ייאלץ כעת להתמודד עם מציאות חדשה. הנשיא טראמפ תמיד יחשוד בו, מעריצי טראמפ סולדים ממנו, ועלייתו המתבקשת למועמדות לנשיאות, שלפני זמן קצר הייתה נראית מעבר לפינה, נתקעה לעת עתה בקיר בטון.

דונלד מלך ישראל?

הניצחון של טראמפ התקבל בשמחה בלתי נדלית בקרב חוגי הימין בישראל. זוהי תגובה מתבקשת כמובן. המרידה של טראמפ בפוליטיקלי-קורקטיות היא האחות התאומה של הטענות בדבר נאורות נאיבית מצד השמאל. הבטחת טראמפ לבלום הגירה מוסלמית לארה"ב מצטיירת כהבנה מתבקשת של גודל האיום, לאחר שנים בהם הנשיא האמריקאי סירב להעלות על שפתיו את צמד המילים "אסלאם קיצוני". עד כאן אין הפתעות.

מה שכן מפתיע, בעיני לפחות, היא ההנחה המידית של רבים שארה"ב תחדול מלעסוק בחזון שתי המדינות לשני עמים, ושהאמריקאים יגיבו מעתה בקריצה להרחבת ההתנחלויות.

סל הראיות הוא לכאורה משכנע.

ניוט גינגריץ', מועמד בולט לתפקיד שר החוץ, טען ב-2012 ש"הפלסטינים הם לא עם" ושאין לצפות מישראל לשאת ולתת עמם. גם מייק פנס, סגן הנשיא הנבחר, ורודי ג'וליאני, המיועד לתפקיד שר המשפטים, הם ידידי ישראל מובהקים. מעל כולם ניצב טראמפ, אשר הביע תמיכה חסרת פשרות בישראל במהלך הקמפיין, ערך משדר בחירות עבור ביבי ב-2013, והבטיח להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. גם דבריהם של ג'ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן, יועציו היהודים של טראמפ, לפיהם ההתנחלויות אינן מכשול לשלום, מייצרים רושם מעודד לכאורה.

ראשית, לצד השמות הידידותיים לישראל, יש גם שמות פחות ידידותיים בתיאוריה. אחד מהם הוא סטיב באנון, יו"ר אתר החדשות "ברייטברט" ומנכ"ל הקמפיין של טראמפ, אשר ישמש כיועץ בכיר לנשיא הנבחר.

כיו"ר ברייטברט, נתן באנון אור לתיאוריות קונספירציה העוסקות בחלקה של רשת בעלי הון יהודים בשחיתויות. במאמר נפרד, האתר כינה את הוגה הדעות היהודי והשמרן ביל קריסטול "יהודי בוגדן" (Renegade Jew) לאור התנגדותו לטראמפ. בנוסף, טוענת גרושתו של באנון שהוא סירב לשלוח את בנותיו לבתי ספר בהם לומדים יהודים רבים. 

על ישראל באנון לא מרבה להתבטא, אבל האידיאולוגיה הלאומנית שבשמה הוא מתיימר לכתוב, המכונה alt-right, דווקא תומכת בפתרון שתי המדינות לשני עמים, כמתכון מתבקש להפרדה בין הדתות והגזעים. זהו אחד המקומות הבודדים בו הימין והשמאל בארה"ב מוצאים זה עם זה מכנה משותף.

שנית, טראמפ אמנם הביע תמיכה בנתניהו בקמפיין הבחירות, אבל הייתי נמנע מלהניח שתמיכה זו משקפת "קשר אחים" בלתי מתפשר. לצורך העניין, להלן סרטון בו הוא מביע חיבה ניכרת לצמד הקלינטונים, אי שם ב-2008:


שלישית, רבים נוטים לשכוח שטראמפ טען בראשית הקמפיין שיהיה ניטרלי ביחס לישראל. בראיון אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא טען ש"צד אחד רוצה שלום והשני לא" ומיד אחר כך אמר "אם ישראל תהיה מעוניינת בעסקה, תהיה עסקה" (החל מדקה 00:38):


רביעית, אמנם היועצים גרינבלט את פרידמן הציגו עמדות שלא היו מביישות את נפתלי בנט, אבל במקביל גם שמענו דברים אחרים. וואליד פארס, יועץ בכיר לטראמפ לענייני המזה"ת, טען שטראמפ שואף לתווך הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, שכן הסכם זה יהיה "העסקה האולטימטיבית" ועל כן הוא נמצא בראש סדרי העדיפויות. כמו כן, הוא גם אמר שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים תהיה רק במסגרת עסקה שכזו.

אז מי מייצג את טראמפ נאמנה? גרינבלט ופרידמן או פארס? התשובה להערכתי היא אף אחד מהם.

כיוון שאלו הם ימי התהוות הממשל החדש, היועצים מנסים "לגרור" את טראמפ לעמדותיהם השונות. ניסיונות אלו צפויים לעלות בתוהו, שכן טראמפ לא ירגיש מחויב לעמדות שיועץ כזה או אחר הציג בפני התקשורת. וניתן להניח כי בסופו של יום הוא ישמור את קבלת ההחלטות לעצמו.

בפוסט "היהודים באים" הרחבתי מעבר על הממשקים המטרידים לכאורה של טראמפ עם גורמים אנטישמיים. עבור מי שטרם קרא ומתעניין בנושא, לא יכול היה להיות זמן יותר רלוונטי מעכשיו.


בשורה התחתונה, טראמפ יכול להיות הפנטזיה של הימין, אבל באופן דומה גם המושיע של השמאל. עצה ידידותית מחבר: בואו נתאפק ונמתין לסיכום שלושת החודשים הראשונים של הנשיאות, לפני שאנחנו פותחים שמפניות.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לפוליטיקה האמריקאית.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?

אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים
"שוליים הקוסם" - כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון


"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

שוליית הקוסם / כיצד נראית מועמדותה של קלינטון בראי הנשיאות של אובמה



בהיותי בן 16, התקבלתי לשנתיים של לימודים בתיכון בינלאומי בארה"ב. בשלהי חודש אוגוסט של שנת 2004, בתום שנת הלימודים הראשונה וחופשת הקיץ שלאחריה, נערכתי לשנת הלימודים השנייה. בתום מסע של למעלה מ-20 שעות, חזרתי לקמפוס שלי בעיירה נידחת אך קסומה בשם מונטזומה, אי שם במערב הפרוע של ניו מקסיקו. לאחר שנפגשתי עם חבריי, התכנסנו כולנו באודיטוריום כדי לספר על דברים משמעותיים שקרו במדינות שלנו בקיץ החולף.

דיוויה מסינגפור סיפרה אודות ראש הממשלה החדש שלה, לי הסיין לונג, שנבחר באותו חודש (בסך הכל ראש הממשלה השלישי בהיסטוריה של המדינה). לורן מאיי הקיימן דיווחה על התמודדות מדינתה עם נזקי הוריקן צ'ארלי, שבדיוק התפוגג מעל חופי פלורידה שבוע קודם לכן. אני התגאיתי בזכייתו של גל פרידמן במדליית הזהב הראשונה של ישראל במשחקים האולימפיים באתונה.

אחרון היה בן, יהודי חביב ממסצ'וסטס, שחלק חוויות מוועידת המפלגה הדמוקרטית שהתקיימה באותו חודש בבוסטון. בן סיפר שפסגת האירוע הייתה נאומו של מועמד לסנאט, בחור כמעט אלמוני- צעיר ממוצא קנייתי, אשר בעיני רבים יוכל אולי להיות יום אחד הנשיא השחור הראשון של ארה"ב.

12 שנים חלפו והזמן כמו עמד מלכת. לי הסיין לונג הוא עדיין ראש ממשלת סינגפור. את הוריקן צ'ארלי החליף הוריקן מת'יו. לישראל, למרבה הצער, יש עדיין רק מדליית זהב אולימפית אחת.

דבר אחד כן השתנה: האלמוני הצעיר עליו סיפר בן, ששמו בכלל לא נחקק בזיכרוני באותה עת, מסיים כעת את תקופת כהונתו השנייה כנשיא ארה"ב. שנות נשיאותו, ובעיקר האופן בו הן נתפסות בעיני הציבור האמריקאי, צפויות להוות גורם מכריע בשאלה מי צפוי לנצח במרוץ הנוכחי לנשיאות – טראמפ או קלינטון.

המשך תנופה או שינוי כיוון
בבחירות הנוכחיות, הדמוקרטים מנסים להביא לבחירת מועמד מטעמם בפעם השלישית ברצף, לאחר שהנשיא המכהן השלים 8 שנים בבית הלבן והינו מנוע מלהתמודד שוב לאור התיקון ה-22 לחוקה. היסטורית, מאז כהונתו של פרנקלין רוזוולט (1933-1945), מצב שכזה קרה רק ב-3 מערכות בחירות: 1988, 2000 ו-2008.

בחירות הנערכות בנסיבות שכאלה טומנות בחובן שתי שאלות מרכזיות.

השאלה הראשונה עומדת בפני הציבור האמריקאי: האם הנשיא היוצא עמד באופן ראוי באתגרים שניצבו בפניו, והתווה מדיניות שקידמה את האומה לכיוון חיובי ונכון.

השאלה השנייה עומדת בפני המועמד מטעם מפלגת השלטון: האם כדאי לו להצטייר כממשיך דרכו של הנשיא היוצא.

התשובה לשאלה השנייה תלויה כמובן בתשובת הציבור האמריקאי לשאלה הראשונה שעמדה בפניו. הבעיה, מבחינתו של המועמד, היא שבאותה נקודת זמן של המרוץ לנשיאות, לא תמיד ניתן לקבוע בוודאות האם שנות הממשל הנוכחי נתפסות בעיני הציבור כהצלחה או ככישלון.

בפוסט זה, בכוונתי להדגים כיצד התמודדו המועמדים לנשיאות עם סוגיה זו בעבר. לאחר מכן, אבחן את מעמדו של הנשיא אובמה, כפי שהוא מצטייר כיום בעיני הציבור האמריקאי. לבסוף, אבדוק כיצד הקמפיינים של שני המועמדים, טראמפ וקלינטון, בוחרים להתייחס עד כה לנשיאותו של אובמה.

ואחד מס שפתיים
דוגמה אחת למקרה בו הבחירות נערכו בצל 8 שנות כהונה של נשיא הייתה ב-1988. בשנה זו התמודד ג'ורג' בוש האב הרפובליקן, שהיה אז סגנו של הנשיא המכהן רייגן, מול מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס הדמוקרט. 
בזיכרון הקולקטיבי, נשיאותו של רייגן נחשבת למוצלחת והוא זכור כנשיא פופולרי. לעומת זאת, ב-1988 הסיפור היה מורכב יותר. אחוזי התמיכה שלו (Job Approval Ratings) נעו במחצית הראשונה של השנה סביב 50% (נמוך ביחס ליתר שנות כהונתו השנייה), וברקע עדיין ריחפה עננת פרשיית "איראן קונטראס" שהתפוצצה שנה קודם לכן, ושהעיבה על דמותו של רייגן.
בוש האב מעולם לא התנער מנשיאותו של רייגן, אבל הוא בהחלט הוסיף לה סייגים בראשית הקמפיין. לצד ההצהרה שימשיך את המדיניות הנוכחית, בוש הבטיח "אומה אדיבה ועדינה יותר",  (A kinder and gentler nation), שם קוד לפחות הפרטות וליותר רווחה.
בשלב מתקדם יותר, לאחר שהפופולריות של רייגן זינקה שוב, בוש האב כבר היה החלטי יותר. "קראו את שפתיי, לא יהיו מיסים נוספים" (Read My Lips, No New Taxes), הוא הצהיר בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית, ובכך אותת למצביעים שהוא מזדהה ללא עוררין עם הממשל הנוכחי.
בוש האב היטיב לקרוא את מצב הרוח הלאומי. הוא היה ער לכל שינוי וניואנס, ובחר היטב את נקודת הזמן בה היה עליו להתכסות באצטלת היורש. מהלך זה זיכה אותו בתמיכת חסידי כלכלת השוק החופשי, אשר קודם לכן פקפקו במחויבותו למיסים נמוכים, ובעזרתם הוא נבחר ברוב קולות.
המחויבות למדיניות רייגן אמנם העניקה לבוש האב את הקדנציה הראשונה, אך במידה רבה היא גם מנעה ממנו את הקדנציה השנייה. כאשר האבטלה החלה לעלות והגרעון הרקיע שחקים, בוש נאלץ להפר את הבטחתו ולהעלות מיסים. האגף הקפיטליסטי במפלגה נטש אותו, והוא הפסיד לקלינטון את הבחירות של שנת 1992. מאז ועד היום, צמד המילים Read My Lips הפך מושג שגור בפוליטיקה האמריקאית להבטחה שהאדם שמעניק אותה אינו מתכוון לקיים באמת.
עם חברים כאלה, מי צריך אויבים



אם ג'ורג' בוש האב הוא דוגמא למועמד שזיהה היטב את מצב הרוח הלאומי ביחס לקודמו בתפקיד, הרי שאל גור הוא דוגמא למועמד שנכשל בכך כישלון חרוץ.

בשנת 2000 התמודד גור, סגנו של קלינטון, מול מושל טקסס ג'ורג' בוש הבן. מראשית הקמפיין, קיבל גור החלטה שלא להזדהות עם הממשל הקודם. הוא ביקש מקלינטון שלא להצטרף אליו לאירועי בחירות, ובוועידה הדמוקרטית הלאומית, הוא הצהיר: "אני אדם משל עצמי" (I'm my own man).

ברמת המדיניות, הפערים בין השניים לא היו משמעותיים. ברמה האישית, לעומת זאת, הם לא יכלו להיות גדולים יותר. בשנות נשיאותו האחרונות של קלינטון, חתול שחור עבר בינו ובין גור. ברקע ריחפה "פרשיית מוניקה לווינסקי", במסגרתה נחשף כי בשנת 1996 קיים קלינטון קשר מיני עם אותה מתמחה מפורסמת בבית הלבן.

גור זעם על קלינטון בגין הפרשייה משני טעמים. ראשית, בדומה לאמריקאים רבים, הוא הזדעזע ממה שהוא תפס כניצול מרות מצד קלינטון עם מישהי שהייתה יכולה להיות בתו של גור. שנית, גור הרגיש שקלינטון שיקר לו, שכן בינואר 1998 (כאשר הפרשייה דווחה לראשונה בכלי התקשורת), קלינטון הבטיח לו שאין דברים בגו.

לצד הסכסוך האישי, גור הניח שתדמיתו של קלינטון הוכתמה לעד בעיני הציבור, ושעל כן אם ברצונו להיבחר, עליו להרחיק את עצמו מקלינטון.

למרות שבטווח הקצר הפופולריות של קלינטון אכן נפגעה, ככל שחלף הזמן הציבור החל לסלוח לו. מאמצי הרפובליקנים להדיח אותו נתפסו בעיני רבים כרדיפה פוליטית, ולא מן הנמנע שהם תרמו להתאוששותו. בתום כהונתו, רבים בחרו לבחון את כל 8 שנותיו כנשיא, בהן האבטלה הייתה בירידה מתמדת, הפשע פחת בהדרגה והנשיא שידר קלילות ורגישות שרבים הזדהו איתה.

אלא שגור בחר להתרחק מנשיאותו של קלינטון, ולכן הציבור לא זקף לזכותו היבטים חיוביים אלה בנשיאותו של קודמו. גור החליט שהוא אינו מעוניין לא בדובשו ולא בעוקצו של קלינטון, אבל את העוקץ הוא בכל זאת קיבל. יריבו, בוש בן, עסק רבות בפרשיית לווינסקי, והבטיח להחזיר "כבוד ויושרה" לבית הלבן.

לא מן הנמנע שאם גור היה קורא נכון את רחשי הציבור, ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי.

אובמה על כף המאזניים
כעת אנו חוזרים לאובמה, ולאחת השאלות המעניינות ביותר במרוץ הנוכחי: כיצד נתפסת נשיאותו בעיני הציבור האמריקאי?

נתעלם לרגע מהשאלה "האם אובמה הוא נשיא טוב", שכן היא מורכבת וסובייקטיבית, ובעיקר צריכה להיבדק בחלוף תקופה מסוימת מתום כהונתו. השאלה שלשמה נתכנסנו כאן, היא כיצד נתפסת כיום נשיאותו של אובמה בעיני הציבור, והתשובה לשאלה זו היא ככל הנראה כדלקמן:


ראשית, נבחן את אחוזי התמיכה. האחוזים של אובמה כיום הם הגבוהים ביותר להם זכה מאז נבחר לקדנציה שנייה. סקר CNN מעניק לו 55% תמיכה, וסקר FOX News מצביע על נתון דומה: 57%. לשם השוואה, בתקופה המקבילה לפני 8 שנים, אחוזי התמיכה של בוש הבן עמדו על כ-25%. לנתונים של אובמה אמנם יש אח ורע, והיו גם נשיאים שזכו באחוזים גבוהים בהרבה. יחד עם זאת, האומה האמריקאית מפולגת כיום יותר משהייתה לאורך כל ההיסטוריה של מדידת אחוזי תמיכה נשיאותיים (סוף שנות ה-40). במציאות זו, עצם העובדה שלמעלה ממחצית מהציבור תומך באובמה היא בהחלט ראויה לציון.

נקודה חשובה ביחס לאחוזי התמיכה של אובמה – לא מן הנמנע שהעלייה החדה שלה בשנה האחרונה היא פועל יוצא של האפשרויות הניצבות בפני הציבור לנשיאות כיום, כפי שאובמה עצמו רמז בקטע הבא (החל מדקה 09:26, קטע של דקה וקצת):

שנית, נבדוק את מצב הכלכלה. אובמה ירש משק מרוסק לאור משבר הסאב-פריים, ויזם תוכנית להמרצת הכלכלה בעזרת השקעה ציבורית והחזרי מיסים. ההתאוששות הייתה איטית, אבל האבטלה ירדה מ-10% בשיא המשבר ל-5% כיום. החוב עלה לשיאים חדשים, אבל הגרעון בתקציב צומצם מכמעט 1,500 מיליארד דולר ב-2009 ל-400 מיליארד ב-2015. גם אחוזי הצמיחה במרבית שנותיו של אובמה היו גבוהים מאלו של יתר מדינות המערב. בשורה התחתונה: מצב הכלכלה כיום טוב, גם אם אינו מושלם, ובוודאי שאינו גרוע כפי שרבים בימין האמריקאי מנסים להציגה.
שלישית, אי אפשר לדון בנשיאות אובמה מבלי לעסוק ברפורמת הבריאות שלו. כיום הרפורמה זו נאלצת להתמודד עם שני מכשולים עיקריים. המכשול הראשון הוא העובדה שמתוך 50 מדינות ארה"ב, רק 32 הפנימו את החוק (אותו הן רשאיות לדחות). מסיבה זו לאזרחים רבים, לרוב במדינות שמרניות, אין עדיין גישה לביטוח הבריאות שהונהג במסגרת הרפורמה. המכשול השני הוא החלטתן של חלק מחברות הביטוח לחדול מלספק פוליסות במסגרת הרפורמה (עקב רווחים נמוכים). מהלך זה הקטין את התחרות בשוק שיצרה הרפורמה והעלה את מחירי הפוליסות אשר עדיין מסופקות במסגרתה.

עתידה של רפורמת הבריאות כרגע לוט בערפל, אך מעמדה בקרב הציבור עודנו יציב. סקרי דעת קהל אמנם מגלים שיש לרפורמה יותר מתנגדים (כ-50%) מתומכים (כ-42%), אך פילוח המתנגדים מגלה שכשליש מהם בכלל תומכים ברפורמה עמוקה יותר. יתרה מכך, הסקרים גם מראים כי מרבית הציבור מעדיף עריכת שינויים קלים ברפורמה, על פני המצב הקודם בו השוק החופשי הכתיב כמעט לחלוטין את תמונת ביטוחי הבריאות בארה"ב.

לבסוף, אי אפשר שלא לבחון את מדיניות החוץ. העולם לאחר נשיאותו של אובמה, עם דגש על המזרח התיכון, הוא הרבה פחות יציב מזה שהיה לפניה, וזה בלשון המעטה. השאלה היא כיצד נבחנת על ידי הציבור האמריקאי מדיניותו של אובמה, לפיה יש להפחית את המעורבות האמריקאית במזה"ת ובעיקר שלא להתערב בסוריה. התשובה היא שבעוד שבישראל יש בעיקר ביקורת, בארה"ב המדיניות הזו דווקא זוכה לתמיכה.
המלחמה בעיראק השכיחה כל נכונות שהייתה בקרב הציבור האמריקאי לשלוח כוחות ולהתערב בסכסוכים אשר אינם נוגעים במישרין לביטחון ארה"ב. הניסיון של אובמה לאשר בקונגרס תקיפה אווירית בסוריה נקטע באיבו לא רק על ידי דמוקרטים, אלא גם על ידי מרבית הרפובליקנים. לא במקרה אף אחד מהמועמדים לנשיאות, לרבות דונלד טראמפ, אינם קוראים לשליחת כוחות קרקעיים ללחימה בדאע"ש.

"ברק, בוא נעשה סלפי"

כיצד אם כן, בוחרת הילארי קלינטון, המתמודדת מטעם מפלגת השלטון, להגדיר את עצמה ביחס לנשיאות של קודמה?
לאורך כל קמפיין הבחירות, קלינטון אימצה לחלוטין את משנתו ומורשתו של אובמה, וביקשה להרחיבה. לעתים היא אף יצאה מגדרה כדי להזדהות אפילו עם קווי מדיניות להם התנגדה בעבר בפומבי, כמו בכל הנוגע למדיניות החוץ. ההזדהות עם ממשל אובמה מקבלת ביטוי גם באירועי הבחירות שקלינטון עורכת. הנשיא, רעייתו מישל וסגן הנשיא ג'ו ביידן, מופיעים מעל במות רבות בעבור קלינטון, בניגוד גמור לביל קלינטון שכאמור נדחה על ידי גור ב-2000, וגם לבוש הבן אשר לא נקרא לדגל בקמפיין של ג'ון מקיין ב-2008.
המטרה מבחינתה של קלינטון היא כפולה. ראשית, היא מקווה שהפופולריות של אובמה תקרין עליה, ו"תמהל" את חוסר הפופולריות לה זוכה היא בעצמה. שנית, היא מבינה את המקום המיוחד לו זוכה הנשיא בקרב אפרו-אמריקאים, ושואפת לשמר את התלהבותם ואת נכונותם להצביע לדמוקרטים במידת האפשר, על ידי התקרבות אל אובמה.
התחום היחיד בו קלינטון הביעה אי הסכמה עם אובמה הוא בכל הנוגע למדיניות הסחר החופשי. במהלך השנתיים האחרונות, מנסה אובמה לקדם את "השותפות הטראנס פאסיפית" (TPP), הסכם סחר חופשי בין מדינות בצפון ובדרום אמריקה ובמזרח אסיה. הסכם זה היה נתון למתקפות מצד המועמדים האנטי-ממסדיים, סנדרס וטראמפ. קלינטון הביעה בעבר תמיכה בהסכם, אך לאחר שהבינה כי באווירת הבחירות הנוכחית עדיף להתנגד לו, היא הפכה חברבורותיה בנושא הזה.
לחסל את הליידי
את העדות לפופולריות של אובמה ולהשפעתה על המרוץ, ניתן לקבל לא רק מהקמפיין של קלינטון, אלא גם מזה של יריבה. מחד, אין ספק שטראמפ מקפיד לשפוך קיתונות של ביקורת על הממשל הנוכחי כמעט בכל תחום מדיניות. מאידך, את מרבית הזמן והמאמצים הוא מקדיש דווקא להשמצת המתמודדת שניצבת מולו, ולרוב בהיבטים שאינם קשורים כלל לממשל הקודם כמו "פרשיית האימיילים" או מעלליו של ביל עם נשים (ועמדותיה של הילרי כלפיהם).
לשם השוואה, בבחירות של שנת 2008 אובמה המועמד תקף רוב הזמן את ממשל בוש הבן, וכמעט ולא נקט במתקפות אישיות כלפי המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין. בבחירות הנוכחיות המצב הוא בדיוק הפוך – הממשל הקודם מקבל מעט תשומת לב, אבל המועמדת מטעם מפלגת השלטון סופגת מהלומה אחר מהלומה.
זאת ועוד, אם קלינטון מבקשת להיות מזוהה עם ממשל אובמה בכדי להגדיל את תמיכת את האפרו-אמריקאים בה, טראמפ דווקא עושה מאמצים להרחיקה מאובמה בכדי למזער תמיכה זו. ניכר כי בשלב זה כבר אין לטראמפ אשליות לגבי זכייה באחוזים משמעותיים מקולות השחורים. יחד עם זאת, כאשר הוא מצהיר שקלינטון הייתה הראשונה לטעון שאובמה לא נולד בארה"ב, הוא מקווה לשכנע את השחורים שקלינטון היא אינה בעלת בריתם, וכי עדיף להם להישאר בבית ביום הבחירות.
כרגע נראה כי טראמפ יתקשה לשכנע בוחרים שקלינטון היא אינה ממשיכת דרכו של אובמה, כאשר השניים מרבים להצטלם מחויכים זה לצד זו. זאת אפילו בראי אותם מיילים מודלפים, מהם עולה כי בעת הפריימריז של 2008, מטה קלינטון בחן לעומק את האפשרות לטעון שאובמה הוא מוסלמי.
לפיכך, טראמפ יאלץ להמשיך לתקוף את קלינטון באופן אישי, ובמקביל לנסות ולשכנע את הציבור שהוא מתאים וראוי יותר לתפקיד. משימה זו נעשית קשה מיום ליום, לאור ההקלטה הידועה לשמצה ולאור גל המתלוננות שהגיע לאחריה. הפיכת הבחירות "משאל עם" על קלינטון הוא הסיכוי היחיד שלו להפתיע את כל התחזיות. אם ינסה בכל זאת לשוב ולתקוף את הממשל הקודם, הוא יעמוד בפני קרב בעלייה.

פייסבוק! טוויטר! אנשים, עוד שנייה יש בחירות
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "על פילים וחמורים- בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.
כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.
אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר J


פוסטים קודמים
"עימות חזיתי" - דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה 

יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

עימות חזיתי / דברים שכדאי לקחת בחשבון לקראת האירוע הטלוויזיוני הגדול של השנה




התאוששתם מהמעידה של קלינטון? מצוין, כי הדרמה רק מתחילה.

ביום שני, ה-26 בספטמבר, ייערך העימות הנשיאותי הראשון בין הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. זו תהיה הפעם הראשונה במרוץ הנוכחי בה השניים יחלקו במה ויתמודדו זו מול זה, ראש בראש, באחד מהאירועים המסקרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית של בחירות לנשיאות. אם עד כה שמענו את המועמדים מטיחים זה בזה העלבות מעל במות וקהלים ידידותיים, הרי שהפעם תהיה לנו הזדמנות לראות אותם עושים זאת פנים אל מול פנים.

עימותים הם באופן מסורתי אחד מרגעי השיא של מרוצים לנשיאות. היכולת לחזות במועמדים מתווכחים זה עם זה ומגיבים זה לזה נתפסת בעיני רבים כהזדמנות לבצע השוואה הוגנת ולגיטימית. מי שהרשים יותר, טעה פחות, הכה את יריבו שוק על ירך, ובעיקר הצליח להיראות יותר "נשיאותי", הוא בהכרח המועמד המתאים מבין השניים לשמש כנשיא, הלא כן?

המציאות היא כמובן הרבה יותר מורכבת. היכולת לגבור על יריב בעימות מסוים אינה בהכרח אינדיקציה משמעותית למידת הכשירות לשמש כנשיא. היכולת להציג רעיון אחד טוב יותר מאחר, אין בו כדי להכריע באופן חד משמעתי שאכן אותו רעיון עדיף על משנהו. גם סגנון, בקיאות בפרטים ומהירות מחשבה אינם בהכרח קריטריונים ליכולת קבלת החלטות, לחזון, או למנהיגות.

יחד עם זאת, במערכת הבחירות הנוכחית יש תחושה אחרת באוויר. הקונפליקט בין המועמדים מצטייר כהרבה פחות אידיאולוגי. קווי המדיניות הנדונים, כמו בניית חומה עם מקסיקו ואיסור על הגירה מוסלמית, הם הרבה יותר גסים משהורגלנו, והטון הוא הרבה יותר אישי ושלילי. בהופעתם המשותפת, קלינטון וטראמפ לא צפויים לנסות למכור השקפות עולם, אלא לטעון שהאדם שניצב מנגד אינו כשיר בשום אופן להיות נשיא ארה"ב.

בנסיבות אלו, כאשר אישיות המועמדים ולא השקפת עולמם היא במרכז, כללי המשחק משתנים. היכולת להצדיק אמירות עבר, לשדר קלילות וביטחון עצמי ולא להיכשל בלשון נעשים משמעותיים יותר. אחרי הכל, אם מועמד אחד טוען שבחירת האחר תהיה בגדר אסון, המינימום הנדרש הוא יכולת להדגים זאת בשידור ישיר.

לאור חשיבותם המסתמנת של העימותים הקרבים, להלן כמה נקודות שכדאי לקחת בחשבון, לצד התייחסות ספציפית לרקורד של כל אחד מן השניים, קלינטון וטראמפ, בעימותים עד כה.

דגשים כלליים
שפת גוף
אחד מפרטי הטריוויה המצוטטים ביותר על עימותים נשיאותיים קשור בדרך כלל לעימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה: ג'ון קנדי מול ריצ'ארד ניקסון, שנת 1960. רבים אוהבים לדקלם כי מי שהאזין לעימות ברדיו חשב שניקסון ניצח, בעוד שאלו שצפו בו טלוויזיה חשבו שקנדי יצא וידו על העליונה.

במידה מסוימת, מדובר במיתוס ובקלישאה שהוצאה מפרופורציה. בשנת 1960, ל-88% מהאמריקאים כבר הייתה טלוויזיה. מאזיני הרדיו הנותרים היו בעיקר באזורים כפריים, אשר נטו לשמרנות. בנוסף, מוצאם היה על פי רוב פרוטסטנטי, כך שהייתה להם הטיה נוספת כנגד קנדי הקתולי. על כן, הקביעה שקנדי הפסיד ברמת התוכן, אך ניצח בזכות הופעתו הפיזית, הינה מטעה.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאי הנוחות הניכרת שהפגין ניקסון במהלך העימות. לכל אורכו, הוא נע בעצבנות כל אימת שהיה בעמדת המאזין, וניקה בכפייתיות את שפתו העליונה מזיעה (לימים הוא יטען שתסביך בריאותי הוא שגרם לו להזעת יתר זו). בה בשעה נראה קנדי נינוח למדי. מראית העין היא אולי לא הגורם היחיד אשר העניק לקנדי את הניצחון, אבל בשום אופן אי אפשר להתעלם מתרומתה.

שפת הגוף הנוקשה של ניקסון הייתה מעין פרולוג לבאות. ג'ורג' בוש האב הביט בשעונו בעת שנשאל שאלה, ונתפס כמזלזל במעמד ובאישה השואלת. אל גור נאנח פעם אחר פעם כאשר ג'ורג' בוש הבן השיב לשאלות, והצטייר כמתנשא וכאליטיסט.

היות והמדיום של הטלוויזיה עובר בשידור ישיר וללא כל סינון, המועמדים מפסידים לעתים נקודות עוד לפני שפתחו את פיהם. על כן הם נדרשים ליכולת שליטה ומודעות עצמית גבוהות במיוחד, תוך שהם שואפים להיראות רגועים, נינוחים וטבעיים ככל האפשר.

נחישות ורגישות                                                                                                                   
אחת המטרות העיקריות של מתמודדים בעימות נשיאותי היא לבדל את עצמם מיריבם. דרך מתבקשת לביצוע משימה זו היא הבעת מחלוקת והסתייגות מדברים שאומר היריב. ככל שיקפיד המועמד לסתור את יריבו ולהציג ראיות לכך שדבריו הם עורבא פרח, כך הוא ידגים טוב יותר חשיבות הבחירה בו לתפקיד על פני יריבו.

ההתנצחות עם היריב אינה נמדדת רק בכמות, אלא גם באיכות. בעוד שחשוב להפגין ידע אינטלקטואלי ועובדתי, רצוי לעתים גם להתנסח בצורה עממית, אשר שוברת את הרצף המעונב של האירוע ומזכירה לקהל שהמתמודדים הם גם בני אדם.

ב-1980, כאשר רונלד רייגן נדרש להגיב להאשמות שהטיח בו ג'ימי קארטר על שאינו תומך בתוכניות רווחה, הוא אמר בפתח תשובתו "הנה אתה שוב מתחיל" (Here you go again). ב-2012, כאשר ג'ו ביידן התבקש לענות לטענותיו של פול ראיין על ביטחון לאומי בעימות הסגן נשיאותי, הוא פתח במשפט "עם כל הכבוד, אלו הן שטויות במיץ עגבניות" (A bunch of Malarkey). 



בעת הנחתת מהלומות על היריב, חשוב לנסות שלא להיתפס כתוקפן, שכן אגרסיביות יתר יכולה להוות חרב פיפיות עבור המועמד שנוקט בה. דוגמה בולטת לכך עשויה להתקבל בעימותים הנערכים בפורמט "אסיפת הבוחרים" – ה"Town-Hall" (כך צפוי להיערך העימות השני בין קלינטון וטראמפ). בפורמט זה, בו רשאים המועמדים לנוע תוך כדי דיבור, עלולה התרסה באמצעות קרבה פיזית ליריב להיתפס כבריונות והליכת אימים. תשאלו את אל גור (בקטע למטה) ומיט רומני, כפי שניתן לראות בשני המקרים הבאים:


בנוסף, רצוי להשתדל שלא להיראות מתנשא או מחנך אל מול המועמד היריב. גם כאן אפשר להזכיר את ההיאנחויות של אל גור בסוף כל משפט של ג'ורג' בוש הבן. דוגמה נוספת היא העימות הסגן נשיאותי בין ג'ורג' בוש האב לג'רלדין פררו בשנת 1984. בוש בחר להתחיל משפט במילים "הרשי לי לסייע לך עם ההבדל בין שני המקרים". הנזיפה של פררו לא אחרה לבוא:


משפטי מחץ
עכשיו אנחנו מגיעים לקצפת. אחרי שמועמדים מצליחים להיראות נינוחים, להשיב לשאלות בקור רוח, להלום ביריב ולא להיכוות בתהליך, הם צריכים לנסות ליצור רגעים בלתי נשכחים. אלו יזכו אותם בכותרות בבוקר שלמחרת, ויסייעו למצב ולמתג אותם באופן בו הם חפצים. אמצעי מרכזי להשגת מטרה זו הוא "משפט מחץ", או בלשון האמריקאים: "Zingers" או: " Liners One".

התזמון למשפט שכזה יכול להיות מגוון. רונלד רייגן לדוגמה, נעזר ב-1980 בנאום הסיכום שלו כדי להשחיל את השאלה שהדהדה בלבם של בוחרים רבים: "האם מצבכם היום טוב יותר מאשר לפני 4 שנים". לעומתו, לויד בנטסן, המועמד הדמוקרטי לסגנות בשנת 1988, ניצל את העובדה שיריבו, דן קוויל, בחר להשוות את עצמו לג'ון קנדי (לאור הגיל הצעיר בו שניהם התמודדו) והשיב לו במילים הזכורות ביותר בהיסטוריה של עימותים נשיאותיים: Senator, You're no Jack Kennedy.


משפטי מחץ לא חייבים להתקבל רק באמצעות תקיעת רומח בלבו של היריב. במקרים רבים, דווקא הומור עושה את העבודה. בשנת 1984, כאשר נשאל רונלד רייגן (שכמו שכבר הבנתם, היה מתעמת לעילא ולעילא) על גילו המתקדם, הוא השיב שגיל לא צריך להוות קריטריון, ושלו באופן אישי אין כוונה להשתמש בנערותו ובחוסר ניסיונו של יריבו, וולטר מונדייל, כנגדו. העובדה שמונדייל היה אז בן 56, ושימש קודם לכן כסגן הנשיא של קארטר, רק העצימה את האפקט הקומי.


ההומור אפילו לא חייב להיות על חשבון היריב, שכן לעתים גם הומור עצמי עושה את העבודה. בעימות של שנת 1992 התמודדו לראשונה בהיסטוריה שלושה מועמדים: ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו. האחרון ניחן בין היתר באוזניים גדולות, אשר הפכו עם הזמן להיות סימן ההיכר שלו. במהלך משפט הסיכום שלו, הוא אמר שהממשלה חייבת לגבות מיסים בכדי לשפר את מצב האומה, וכי אם יש דרך הוגנת יותר לעשות זאת, "כולי אוזן" (I'm all ears).

דגשים על שני המועמדים
בפתח הדברים, חשוב לציין נתון חשוב. אמנם המועמדים התמודדו בעבר בעימותים נשיאותיים (שניהם בשנה החולפת, קלינטון גם בשנת 2008), אבל אלו נערכו רק במסגרת הפריימריז. העימותים לבחירות הכלליות נוטים להיות מאופקים ורשמיים יותר. יחד עם זאת, מצפייה בשני המועמדים בעימותים בהם השתתפו שניהם עד כה, מתבקשות בכל זאת מספר מסקנות.

הילארי קלינטון                                                                                 
לעין בלתי מזוינת, ניכר כי בכל הנוגע לעימותים, קיימות "שתי הילארי קלינטון".

קלינטון הראשונה היא זו שמגיעה לעימותים נחושה. זו שתוקפת את יריביה באמצעות נתונים מדויקים, שפת גוף בטוחה ורמיזות באשר להיעדר שיקול הדעת של מתחריה. זוהי עורכת הדין אשר הייתה ערה כל הלילה בבניית תיק התביעה, והצליחה גם למצוא את האנרגיות כדי להציג בחריפות את טיעוניה. קלינטון זו תתגלה בעימותים על פי רוב כאשר היא נמצאת בפיגור וכאשר היא יודעת שאין לה מה להפסיד. כאילו היא מבינה שהיא ורק היא יכולה להוציא את עצמה מהבור אליו נקלעה, ושאסור לה לוותר על שום הזדמנות לשפר את מצבה בדעת הקהל.                                                                                                                                                  
מודל זה של קלינטון כמתעמתת התקיים במשך רוב ימי הפריימריז הדמוקרטיים בשנת 2008. למרות שהייתה פייבוריטית בראשית הדרך, היא מצאה את עצמה בפיגור ניכר מול הסנאטור הצעיר מאילינוי, ברק אובמה, ונאלצה לעלות כאנדרדוג לכל עימות שנערך אחרי הבחירות באיווה. קלינטון אמנם אף פעם לא סגרה את הפער, אבל הופעות מוצלחות שלה בעימותים השאירו אותה במרוץ, ואפשרו לה לנשוף בעורפו של אובמה כמעט עד סוף הפריימריז.

קלינטון השנייה היא זו שנוקטת במשנה זהירות. היא זו שנותרת פאסיבית לאור הצהרות פומפוזיות של יריביה, הן כאשר מדובר במדיניות, והן כאשר מוטחות בה מתקפות אישיות. היא זו שמנסה להגן על עצמה ללא שילוב של מתקפת נגד מתוחכמת, וזו שמשיבה לשאלות בטון מתנצל. זו קלינטון שהולכת על בטוח, שרוצה להימנע מטעויות בלתי מחויבות, ולהקפיא את ההתמודדות בנקודתה הנוכחית. במילים פשוטות: זו קלינטון כאשר היא מובילה בבטחה בסקרים.

גרסה זו של קלינטון נצפתה לאורך רוב שלבי הפריימריז בשנה החולפת. העובדה שברני סנדרס החל לצבור מומנטום אמנם לא הכניסה אותה ללחץ, אבל תגובתה התאפיינה בנאיביות. ההבנה שסנדרס נתפס כיקיר הצעירים גרמה לה להימנע מלתקוף אותו חזיתית. לעומת זאת, כאשר סנדרס היה זה שתקף ודרש ממנה לפרסם את תמלילי ההרצאות שהעניקה לוול סטריט, היא השיבה בהתחמקות: "אפרסם את התמלילים כשיתר המועמדים יעשו זאת". רק כאשר המירוץ נעשה צמוד במיוחד, הבליחה לפרקים קלינטון הישנה והטובה, ותקפה את סנדרס על רקע התבטאויותיו.

אם לשפוט לפי הסקרים, קלינטון מתקרבת לקו פרשת המים, בו היא אמורה לעבור ממגננה ומפסיביות למתקפות בלתי פוסקות. ברמת הסקרים אלו הן חדשות רעות, שכן זהו רמז לכך שטראמפ סוגר את הפער. יחד עם זאת, בכל הנוגע לעימותים, ייתכן שהמגמה השלילית דווקא הגיעה בדיוק בזמן כדי להשמיע את הגונג באוזניה של קלינטון, ולהכין את עורכת הדין הנחושה לקרב המכריע.

נקודה לסיום בהקשר של קלינטון – אימיילים ובריאות. הפרשיות יוסיפו להטיל צל ענק על מועמדותה לנשיאות, והן תרחפנה מעליה גם במהלך העימותים. אם לשפוט לפי הראיונות האחרונים, היא עדיין חסרה תשובה ניצחת לשאלות בנושא האימיילים. עליה למצוא דרך להשיב עליהן באופן אשר יעלה בקנה אחד עם העובדות, יביע את החרטה הנדרשת, ויאפשר לה להכניס את המאורעות לפרופורציה בעת ובעונה אחת. לא מן הנמנע שעתיד המועמדות שלה יוכרע במידת יכולתה לעמוד במשימה זו.

דונלד טראמפ
ראשית צריך לומר את המובן מאליו: מעולם לא דרכה כף רגלו של מועמד כמו דונלד טראמפ על במת העימות לבחירות הכלליות. המצרף הלשוני הנמוך, תנועות הידיים הבלתי פוסקות ובעיקר העלבונות הבלתי מעודנים ליריביו – כל אלה כלל אינם קיימים בספר העימותים לנשיאות. כידוע, כמו בכל תחום אחר של הפוליטיקה האמריקאית, גם כאן נראה כי טראמפ מתיימר לכתוב מחדש את הספר.

במובן מסוים, סביר להניח שכדאי לו להמשיך בדרך זו. בעימותים הראשונים בפריימריז הרפובליקניים, אשר התמקדו במדיניות ובאידיאולוגיה, הוא היה אבוד. בעוד שאחרים הסבירו בפרוטרוט היבטים של חברה, של כלכלה ושל מדיניות חוץ, הוא היה נראה משועמם למדי. כשקיבל את זכות הדיבור, לא היה לדבריו כל ערך מוסף. הסקרים אמנם העניקו לו יתרון קל על הופעתו, אבל זה נבע בעיקר מהעובדה שהוא גיבש לו עדת מעריצים נאמנה, בעוד ששאר הקולות התחלקו בין יתר יריביו.

בהמשך, ככל שהפכו העימותים לג'ונגל, התחוור לכולם כי בזירה יש רק אריה אחד. כל מתקפה שהופנתה אליו זכתה בתגובה חריפה פי חמש, ולעבר כל יריב שוגרה העלבה שנתפרה בדיוק לפי מידותיו. גם האינסטינקטים של טראמפ הוכיחו את עצמם כעדיפים על פני אלה של השאר. כך למשל, באחד מהעימותים הוא נאלץ להתמודד מול מתקפה משולבת של טד קרוז ומרקו רוביו, ולהגיב במקביל לשניהם. קרוז נואם כמו שחקן שייקספירי ורוביו מסוגל לדקלם אנציקלופדיות, אבל היכולת של טראמפ להאיר את רוביו באור מגוחך, ולהוציא במקביל את קרוז מאיזון, סייעה לו לקבור את שניהם, כפי שניתן לראות בקטע הבא:


נשאלת השאלה, האם סגנון זה של טראמפ ישרת אותו נאמנה בעימות נשיאותי לבחירות הכלליות. כאמור, מדובר בפורום מכובד ורשמי יותר, עם כללים נוקשים ועם מנחים שעל פי רוב מקפידים ביתר שאת על הפרוטוקול. במסגרת שכזו, עלול טראמפ להצטייר כלא נשיאותי. נסו לרגע לדמיין מתקפה של טראמפ על שאלת בריאותה של קלינטון, תחת המסווה הקבוע של "הרבה אנשים מדברים על זה". השאלה, גם אם בבסיסה הינה לגיטימית, עשויה להיתפס כסקסיסטית ורדודה במעמד העימות.

גם אם לא ניתן להתחמק מהעלבות ומתקפות נמוכות, נשאלת השאלה האם הוא יוכל לייצר גם רגעים שיעבירו בלבבות הצופים תחושות של עליונות רוח ומנהיגות שקולה?

התשובה היא כן, בערך. ישנו רגע אחד הזכור במיוחד מהעימותים בפריימריז. מדובר ברגע בו טען קרוז שערכיו של טראמפ הם "ערכי ניו יורק" (New York Values), אשר הינם ליברליים ומנותקים מיתר ארה"ב. בתשובתו לקרוז, אשר ניתנה בקול נמוך ורציני, טראמפ דיבר על אורך רוחם של תושבי העיר ניו יורק ב-9/11, ואז תקף את קרוז על דיבר בסרתם שלכאורה.


אם מתעלמים מנאומים שהעביר טראמפ באמצעות טלפרומפטר, רגע זה הוא אחד הבודדים במהלך כל הקמפיין בהם הוא הצליח להצטייר כנשיאותי, לפחות במובן המסורתי של המילה. אלא שכאן היה זה בזכות קרוז ש"הרים לו להנחתה". המשמעות היא שעד כה, נזקק טראמפ לשגיאות בלתי מחויבות של היריב כדי להתעלות ולשדר רצינות. האם הוא יזכה לחסד שכזה מקלינטון במהלך העימותים? במילותיו של גיא זוהר: אולי. ואולי לא. נחכה ונראה.

עדיין לא עשיתם לייק בפייסבוק? קדימה, עימות, רק אני ואתם
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הבלוג, "בחירות בארה"ב 2016", ותוכלו לקבל עדכונים על כל פוסט שמתפרסם, או על חומרים מרתקים נוספים הקשורים לבחירות.

כמו כן, אתם מוזמנים לעקוב אחריי בטוויטר, @yiftachdayan, ולקבל את העדכונים משם.

אהבתם את הפוסט?
אתם מוזמנים לשתף אותו בפייסבוק או בטוויטר :)


פוסטים קודמים
"מפלצות בעם" - הבחירה ברע במיעוטו היא מורכבת מכפי שאולי נדמה
"חייב לתפוס את כולם" - מועמדים לנשיאות הם לפעמים האויבים הכי גדולים של עצמם
"היהודים באים" - הם מעטים ונאנחים, אבל מכריעים באופן סדרתי מערכות בחירות בארה"ב
"זה הסנאט, טמבל!" - עזבו את טראמפ וקלינטון, האקשן האמיתי הוא כרגע במרוצים לסנאט
"בלוז ללובשי חיג'אב" - אודות המוסלמים בפוליטיקה האמריקאית והשפעתם  על הבחירות
"חמוריקו כצל מבקיע" - כיצד צריכה קלינטון לנהוג בסנדרס לקראת סיום הפריימריז
"פילים בתהלוכה" - מה יעלה בגורלה של המפלגה הרפובליקנית
"הסגן של בר כוכבא" - בורסת המועמדים לסגנות נמצאת על סף פיצוץ
"מכה מתחת לחגורה" - מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות
"הסקסופון בכה מאוד- תמיכתם של האפרו-אמריקאים בקלינטונים נמצאת בסכנה
"מתקפת הזומבים" - הקרב על הוועידה הרפובליקנית יוצא לדרך
"היסטוריה של אלימות- מהיכן שואב טראמפ השראה לפוליטיקה הגזענית שלו
"בום טראח, נפל תותח" - המוות שהפך את מערכת הבחירות לגורלית במיוחד
"הגנרל, הלוביסט והכומר" - מורה נבוכים למפלגה הרפובליקנית ולעלייתו של דונלד טראמפ
"יום שלישי את יודעת" - שאלות המפתח החשובות ביותר לקראת סופר טיוזדיי
"בחירתה של ניקי- האישה שיכולה להכריע את הפריימריז הרפובליקניים בדרום קרוליינה
"היום שאחרי הילארי- מהי תכנית ב' של המפלגה הדמוקרטית
"כולם שונאים את טד" - על המנצח הגדול באיווה שמטריף את שתי המפלגות
"ארבעת הלא כל כך מופלאים" - על ניו האמפשייר ומועמדי הממסד הרפובליקני
"Yes She Can?" - על הצרות של הילארי קלינטון
"בים בם תירס חם" - על הבחירות המקדימות של הרפובליקניים באיווה